איך רעות המציאה את המקצוע שהיא הכי היתה צריכה

זמן קריאה: 8 דקות

.

אנחנו חיים בתקופה בה הרבה מהמקצועות הקיימים הולכים להיעלם, ויצוצו חדשים במקומם; כבר היום אנשים רבים לא מוצאים עיסוק שמתאים להם, ולפעמים צריך ליצור כזה. כשהתחלתי את פינת הראיונות הזו, ידעתי שאני רוצה להציג בה אנשים שהמציאו לעצמם מקצוע. אז כשקראתי על "ידיים פשוטות" – המקצוע שיצרה לעצמה רעות פילד – מיד ידעתי שאני רוצה לראיין את האישה מאחוריו…

מה את בעצם עושה?

אני מלווה אנשים שנמצאים בצורך מול המציאות אותה הם חיים; זה יכול להיות צורך מאוד קונקרטי או פשוט צורך שתהיה איתם מישהי שתפיג את בדידותם ותקל על העומס. אני מגיעה אליהם הביתה ועושה איתם את ״המשימות של החיים״ שקשה להם לעשות כרגע לבד. זו כביכול רק עשייה פרקטית אבל יש לזה פן רגשי ותרפויטי.

איך הגעת לזה?

הייתי גננת בחינוך אנתרופוסופי. מאוד אהבתי את זה וחשבתי שאהיה גננת לפחות עד הפנסיה. כשהילדים שלי היו קטנים (בן חודשיים ובן שנתיים) נסענו לפוסט דוקטורט בהודו עם מי שהייתי נשואה לו. הזמן שבו חיינו בהודו לא היה לי פשוט, אולי אפילו היה טראומטי – מאינספור סיבות. כשחזרנו מהפוסט לישראל חזרתי באופן טבעי לעבודה בגננות, אבל הייתי מאוד שחוקה וכאובה. כששאלו אותי אם אני ממשיכה בגן לשנה נוספת, לא התגלגלה לי התשובה על הלשון… למרות ש"ישבתי" על משרת הגננת הכי טובה באזור ועם משכורת טובה ותנאים טובים. מבפנים זה לא הרגיש לי נכון ולא הצלחתי להגיד לזה כן. הכוחות שלי לא הלכו לשם.

הרגשתי שאני צריכה שינוי אבל נורא פחדתי. הייתי מבואסת מזה, כי הרגשתי שמצאתי את ה"ייעוד" שלי. לא ידעתי מה אעשה אם לא אהיה גננת. חבר טוב אמר לי: "אל תשאלי מה את רוצה לעשות, תשאלי מה את רוצה להיות". זה שלח אותי למסע פנימה.

באותה התקופה, הבנים שלי הלכו לראשונה למסגרת מלאה, זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שנהייתי אמא, שיכולתי לפגוש את עצמי, לנוח, ולשאול מה טוב לי. ושמתי לב שאני לא נחה. כל הזמן עשיתי משהו – תפרתי וילונות, בישלתי ליולדות בישוב, ארגנתי את הבית. אמרתי לעצמי: "רעות לכי לישון, סעי לים… את יכולה לעשות מה שבא לך, תנוחי״. עד שהרפיתי מההתנגדות לזה, ואמרתי: "טוב, זו אחת האיכויות שלי. אני פשוט בנאדם של עשייה, ואני יכולה להכיר בזה כאיכות, ולהפסיק לבעוט בזה ולנסות להיות משהו אחר”.

רעות פילד עם הבנים שלה
רעות עם הבנים שלה, ביודפת. צילם: דוד אבידור

שמעתי אז מדני לסרי מדרש שאומר ששעת לידתו של אדם היא הרגע שבו העולם החליט שהוא לא יכול להתקיים בלעדיו, ושיש צורך בהול בקיומו. זה נחת לי על הלב והרגיע אותי. הבנתי שגם אם אני לא אדע מה אני רוצה לעשות ואשאר בבית שנים – עדיין יש תכלית לקיומי. אמרתי לעצמי: "העולם יודע, אני לא חייבת לדעת". אני שומעת את זה וזה נשמע לי רוח'ניקי כזה, אבל זה באמת עבד עלי באותו הזמן.

שאלתי את עצמי: "מה הדברים שעשית מאז ומעולם? מה הדברים שאת מאוד-מאוד אוהבת לעשות? מה עושה לך טוב?” אמרתי לעצמי: "עזבי, את לא צריכה לשאול ממה את צריכה להתפרנס – מה עושה אותך שמחה? למה את נמשכת בעולם?". ואז התחילו לבוא תשובות ממש פשוטות.

לקחתי דף וכתבתי עליו: אני לא יודעת מה הדבר הבא שאני אעשה, אבל הוא יהיה קשור ב…".


תוך שבועיים, נאספו על הדף הזה 4 דברים:

1. מפגש עם בני אדם, אחד על אחד – הדרכתי והנחתי המון קבוצות בעברי, והבנתי שאני רוצה אינטימיות כי שם אני במיטבי.

2. עשייה – הבנתי ששם המנוחה שלי.

3. כאב – הבחנתי שלאורך השנים, המחוזות של הכאב מושכים אותי אליהם שוב ושוב – בכל מיני עבודות ומקומות שהייתי בהם.

4. גורל – דייקתי שסוג הכאב שאני נמשכת אליו זה כאב שקשור בנסיבות חיים – לא פגיעה של אדם באדם. את זה אני לא יכולה לשאת.

הרגשתי שאני מסתובבת עם 4 צבעים בקלמר, ושאני עוד לא יודעת איזה ציור הולך לצאת, אבל שאלו הצבעים.

יד מחזיקה 4 צבעים

אז איך נולד ה"ציור"?

ראיתי הצגה של עיוורים שנקראת ״נא לגעת״. בסיום ההצגה חשבתי לעצמי שהייתי שמחה לעזור למישהו שהתעוור בפתאומיות עד שיסתגל לסיטואציה. זו הייתה נקודת החיבור בין 4 הצבעים. התחלתי להגיד לאנשים שזה מה שאני רוצה לעשות. אמרתי בהיסוס למורה שלי ל'פוקוסינג', שאני חושבת שהמצאתי מקצוע חדש. היא מאוד חיזקה אותי, ואחרי כמה זמן היא אמרה לי "מצאתי לך את הלקוחה הראשונה. היא נמצאת בהריון מתקדם, לפני פרידה. יש לה ילדה עם בעיות בריאות, היא מוצפת משימות וחייבת כרגע עוד זוג ידיים". 'לקוחה' היה נשמע לי מוזר אבל גם מאוד התרגשתי, אז אמרתי "יאללה, בואי ננסה".

נסעתי לפגוש אותה ועשינו רשימה של כל הדברים שהיא רוצה, והתחלנו למפות אותם: מה דחוף מאוד, מה דחוף פחות, מה היא יכולה לבד, במה היא צריכה עזרה שלי. בפגישה השנייה באתי אליה הביתה; ארזנו ביחד תיק ללידה, מילאנו טפסים רפואיים, תיאמנו בדיקות חשובות. היא לא הייתה בטוחה אם היא רוצה ללדת בבית או בבית חולים, אז דיברנו על זה וקישרתי בינה לבין אנשי מקצוע. ככה יצאתי למסע הראשון שלי.

בדרכי הביתה אחרי כמה שעות בחברתה, התנגן ברכב השיר של אהוד בנאי "אל תפחד אתה לא לבד… אבוא להושיט לך יד”. המילים האלו הדהדו לי. הבנתי שזה בעצם מה שעשיתי איתה במפגש: הייתי איתה ביחד, הושטתי לה יד בפשטות, פשטתי לעברה ידיים רחבות. שיחקתי עם המילים והבנתי שמצאתי שם למקצוע החדש שלי. זו הייתה השראה של רגע שבו שוב הכול התחבר בי.

איך ידעת לתמחר את זה?

בהתחלה הייתי מאוד מבולבלת לגבי התמחור. אמרתי לעצמי שזה צריך להיות בדאנה, בתרומה. הייתה לי שם שיחה עם הכסף: איך גובים כסף, כמה אני שווה, כמה הזמן הזה שווה. נתתי לה טווח שתבחר מתוכו. מאז עשיתי ייעוץ עסקי ויש לי תמחור ומודל ברור.

איך זה הפך לעסק?

הדבר הזה נרקם תוך כדי תנועה. הבנתי הרבה דברים תוך כדי המפגשים איתה. התחיל להירקם בינינו קשר, ולא ידעתי בדיוק איך לקרוא לזה. כי הייתי קצת החברה שלה, קצת העובדת הסוציאלית שלה, קצת הקואצ'רית שלה, קצת האמא שלה… היה לי נעים האי-הגדרה הזו. יכולתי להיות פשוט אני. פשוט באתי להיות רעות – איתה. 

המשכתי לספר לכולם שזה מה שאני רוצה לעשות. ואז חבר סיפר לי שגיסו אלמן עם 4 ילדים, ושהוא לא מוצא את רגל ימין ורגל שמאל – ושמה שאני מציעה פשוט תפור עליו. היינו נפגשים בפארק לפני שהוא מתחיל את יום העבודה בנגריה שלו, כותבים את כל המשימות שלו ומתחילים לקדם דברים. פשוט עשינו דברים שיעזרו לו להחזיק את החיים. טלפונים, תשלומים, תכנון של ימי הולדת לילדים, ניהול הוצאות והכנסות של העסק. תוך כדי היינו משוחחים על הכאב והמורכבות והכמיהות והפחדים.

יולדת אחת שמעה על מה אני עושה ואמרה שרוצה שאעזור לה. היא סיפרה לי שהיא עוד לא מצאה את הדבר שהיא רוצה לעשות ״כשתהיה גדולה״. היא הייתה באה אלי הביתה עם התינוק שלה, הייתי עוזרת לה איתו ומכינה לה אוכל תוך כדי שיחה על מה היא רוצה לעשות. ותוך כדי שהיינו מקפלות את הכביסה שהביאה. עזרתי לה לראות שהיא פשוט טובה בהרבה דברים. היום יש לה עסק וכיוון ברור. ליוויתי אותה לאורך ההקמה שלו, וזה מרגש אותי לראות שהיא מצאה לה זהות מקצועית מתוך חוסר האמונה שהייתה בה.

את בעצם עושה גם סוג של קואצ'ינג… שזה מדהים בעיני. יש הרבה אנשים שיש להם יכולות כאלו אבל בגלל שאין להם תעודה הם לא מעיזים. את עושה המון דברים, בלי לשים הגדרות על עצמך.

היום זה כבר יותר קל, אבל זה היה חלק מהקושי שלי – לא ידעתי מה להגיד אני. גם לא ידעתי להבין מה אני מביאה לתוך המפגש. היום אני מבינה שאני מביאה אותי. ואני מביאה מפגש. ואני מביאה את כוחות הרצון שלי שהם לפעמים אינסופיים. יש לי הרגשה שאין שום דבר שיכול למנוע ממני לעשות את מה שאני רוצה. באמת אין לי חוויה שמשהו חסום בפני. זו כנראה המתנה שלי. זה משוב שאני מקבלת מאנשים – שכשנמצאים איתי פתאום יש תקווה, שהכול אפשרי. בטח כשאנחנו ביחד. גם כשאני לבד אז יש דברים שנראים לי לא אפשריים, אבל יש משהו ב״ביחד״ שהוא מאוד מרפא ומזין בעיניי. יותר מכל ריפוי אחר.

רעות פילד, המציאה את המקצוע
צילום: נועם ורשבסקי

מה את עושה כשמגיעים אלייך עם דברים שעדיין לא התנסית בהם?

קודם כל, משהו פנימי אומר לי שאפשר. מישהי רצתה לקנות דירה – בחיים לא קניתי דירה, אז חקרתי איתה ביחד. גם מעולם לא עברתי תהליך של טיפולי פוריות. זה לא שאין לי פחדים – יש לי אינספור פחדים! אבל משהו פנימי אומר לי שאם יש לי אותי – ויש לי אותי – אז אני יכולה.

עם אילו פחדים התמודדת בהקמת העסק?

בהתחלה נורא הפחיד אותי שאני מציעה את מה שאני הכי צריכה. פעמים רבות בחיים, היה לי חסר מישהו להתקשר אליו ושיבוא אלי הביתה; מישהו שיהיה גם עם לב וגם עם עשייה. בעצם המצאתי את המקצוע שהכי היה לי חסר שיהיה בעולם. עם הזמן הבנתי שאני לא צריכה להיות מוארת ונטולת מורכבויות רגשיות כדי לעסוק במקצוע שבו אני עוזרת לאחרים – כשם שלא צריך להיות בריא כדי להגיש תרופה. הבנתי שדווקא כי אני כל כך מכירה את הצורך הזה, אני יודעת להגיש את זה כל כך טוב. 

העסק קם במקביל לזה שאני ובנזוגי נפרדנו. אנשים שאלו אותי איך אני יכולה להיות ״ידיים פשוטות״ בסיטואציה הזו. אבל דווקא זה שעשיתי את זה שם את הדברים בפרופרציות הנכונות. בזכות האנשים שאני מלווה, אני לומדת שכולנו מעגל אנושי; אין באמת אחת ש״נותנת״ ושנייה ש״מקבלת״. כשמתקיים מפגש אמיתי הוא לא יכול להשאר חד סיטרי.

הייתי פעם אצל אישה שכשנכנסתי אליה – עוד בדלת הכניסה כבר רציתי לברוח משם. היה לי מאוד קשה עם מה שראיתי; כמעט הלכתי. נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי יש סיבה שאני פה. אמרתי לעצמי: "רעות אם את פה, יימצאו לך הכוחות. את לא צריכה למצוא את הכוחות – הם יגיעו". לא ידעתי מאיפה להתחיל איתה. אמרתי לעצמי: "פשוט תהיי איתה. את פה בשביל מפגש. כל השאר זה רק האמצעי". אחר כך ליוויתי אותה תקופה. אחרי המפגש הראשון איתה יצאתי ממנה ובכיתי באוטו. הרגשתי שאני רוצה לפלטר את זה.

בעקבות זה ועוד מקרה שהיה וגרם לי להתערבב עמוק, הבנתי שאני חייבת תמיכה: מישהו לדבר איתו, להתייעץ איתו, לשתף אותו. אז מצאתי לי סופר-ויז'ן, שמולו אני בעיקר פורקת חלק מהסיפורים שאני פוגשת.

כתבת פעם בפייסבוק שהיה לך מאוד קשה לחשוף את עצמך בהתחלה. מה עזר לך בזה?

עם כל פוסט שאני מפרסמת הלב שלי דופק בטירוף. פעם הייתי נכנסת 70 פעם לראות מה כתבתי. עכשיו אני כבר נכנסת פחות. בהתחלה הייתי כותבת פוסטים כלליים יותר. אבל אז הבנתי שאנשים באים לידיים פשוטות לא כי הם צריכים את ידיים פשוטות – הרי יש אלף סוגי עזרה. זו הייתה הבנה שמה שקורה שם, קורה איתי. אז הבנתי שאני צריכה לספר יותר מי אני. הייתה מישהי שהגיעה אלי ואמרה לי: "רעות – אני רוצה להתגרש , תעזרי לי עם זה”. היא אמרה את זה כי כמה ימים קודם כתבתי פוסט על זה שהתגרשתי ויש לי איזו יוזמה שקשורה לזה (ספר לילדים ומבוגרים שמשפחתם התפרקה), ושאני צריכה תמיכה כספית כדי להוציא את זה לפועל. זה הרגיש לי נורא חשוף אז – ואפילו לא כתבתי הרבה… 

זה מאוד מפחיד לסכן את חשיבותנו העצמית ולהתגלות עם היופי והפדיחות, עם הכמיהה להכרה ואישורים. הבנתי שמפחיד שייראו לך, אבל בעצם רוצים לראות אותך. ככל שאני מסכימה להיות יותר אני, ולהכיר באור שלי, בברכה שלי, בעוצמה שלי – בכל המילים הקצת דביקות והשחוקות האלו – אז זה ככה מגיעים ונפתחים אלי יותר אנשים.

רעות פילד, מתמודדת עפ הפחדים והאתגרים בגרך להקמת המקצוע שהיא הכי צריכה


יצרת לעצמך מקצוע שהיום עוד אנשים רוצים לעסוק בו.

בתחילת הדרך נפגשתי עם רונה רענן שפריר, והיא צפתה שיום אחד נהיה רשת של הרבה אנשים, שכמוני, עושים ידיים פשוטות. זה היה נשמע לי מאוד מגלומני, ולא הייתי בטוחה שאני רוצה את זה. היום אני יודעת שכן, ושהדבר הזה רוצה לגדול. זה ריפוי כל כך נכון בקצב החיים המוטרף ובחברת הבודדים שאנחנו חיים בה. 

בלי שחיפשתי כבר פנו אלי 7 אנשים שאמרו לי שהם רוצים לעשות את זה. כשהראשונה הגיעה אלי אמרתי שאני לא מחפשת עובדים אלא שותפים. מאז מגיעים עוד אנשים – מאוד מיוחדים. זה מרגש אותי וזה גם מבלבל אותי. מתישהו בטח אעשה הכשרה מסודרת. כל אחד יעשה את זה בדרכו, אבל כן יש משהו בהוויה ובעומק של איך שאני רואה ועושה את זה – לפחות כשאני מוסרת את זה. זה עוד ייקח זמן. כרגע אני עדיין בונה את הביטחון בכך שאני יכולה להכשיר אנשים.

יש לך משהו להגיד לסיכום, לאנשים שמחפשים את עצמם?

ב'פוקוסינג' אומרים שכמו כל דבר בטבע, משהו בנו שואף תמיד לריפוי ולצמיחה, ושהידיעה ״מהו הצעד הבא״ כבר מצויה בתוכנו. לעיתים זו ידיעה מודעת, לעיתים בלתי מודעת – אבל היא קיימת. מהרגע שהפסקתי להיות גננת ועד שנולד הרעיון של ידיים פשוטות לקח בערך חצי שנה. לי זה הרגיש כמו נצח. אמרתי לעצמי: "לא תמיד לא תדעי. הדבר יתגלה. אם רק תפסיקי לזוז תזוזה של לחץ ותרפי, משהו יוכל לנבוט ולבקוע". ובכל זאת זה היה לי קשה לשהות באי הידיעה. 

ובקטע הכי פרקטי, אני חושבת שגם אפשר לבקש עזרה. לא צריך ללכת לבד בחושך ולהתבלבל. אחרי שהלכתי לבד בהרבה אזורים חשוכים חיי, אני מבינה שיש ביכולת לבקש עזרה, הרבה עוצמה וכוח.

~~~~

כדי לפרגן לרעות או ליצור איתה קשר:

דף הפייסבוק של ידיים פשוטות
האתר

~~~~

רוצה גם למצוא את העיסוק הבא שלך?

כאן יש קובץ עם שאלות נוספות בסגנון שרעות שאלה את עצמה

רוצה עוד השראה, ידע וכלים להגשמה?

למי עוד הפוסט יכול לעזור לדעתך?

שיתוף יעזור לו להגיע לאנשים המתאימים

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב facebook

נעים מאוד,
אני מיכל

דרך הבלוג הזה אני רוצה לתת לך אומץ, ידע וכלים להקשיב פנימה ולהגשים את עצמך – בדרך המתאימה לך ולמגמות העולם החדש.
כדי להכיר אותי יותר >

רוצה עוד השראה, ידע וכלים להגשמה?

משאירים פה מייל ומקבלים:

  • לקט של הפוסטים הכי מקדמים 
  • עדכון כשיוצא תוכן חדש
  • הטבות מיוחדות למנויים
  • אוויר טרי להגשמה ;)
סגירת תפריט
×

עגלת קניות

ציפור של לוגו של מיכל פולת אוויר להגשמה

כיף שכתבת לי!

אחזור אליך בקרוב

רוצה להיעזר בי לצעד הבא שלך?
חסר לך פרטים כדי להחליט? בא לך פשוט לשתף אותי במשהו?

אפשר לכתוב לי דרך הטופס,
או לוואטסאפ בלחיצה כאן:

כדאי לפרט כמה שיותר כדי שאוכל לענות לך בצורה מדויקת יותר.
אפשר בשמחה לשלוח לי הודעה ארוכה.

רוצה להיעזר בי לצעד הבא שלך?
חסר לך פרטים כדי להחליט? בא לך פשוט לשתף אותי במשהו?

אפשר לכתוב לי דרך הטופס,
או לוואטסאפ בלחיצה כאן.

כדאי לפרט כמה שיותר כדי שאוכל לענות בצורה מדויקת יותר.
אפשר בשמחה לשלוח לי הודעה ארוכה.

ציפור של לוגו של מיכל פולת אוויר להגשמה

כיף שכתבת לי!

אחזור אליך בקרוב

מה בא לך לעשות עכשיו?

דילוג לתוכן