מה הביא אותי לעבור לגור בתאילנד – הסיפור המלא

בכל פעם שאנשים שומעים שעברתי לגור בתאילנד, שואלים אותי מה הביא אותי לעשות את הצעד, ולמה דווקא קופנגן. אז החלטתי לחלוק כאן את הסיפור המלא:

במאי 2018:

התעוררתי משנ"צ ושמעתי קול:

"מקום המגורים שלך עומד להשתנות".

עד אותו הרגע לא חשבתי לעבור דירה. גרתי 2 דקות מהים, בדירה שמאוד אהבתי, ולא חשבתי לעזוב. אבל ישר נדלקתי; אני נוודת בנשמתי, חובבת שינויים, רגילה לעבור דירות. ובאותה תקופה גרתי כמעט 5 שנים באותו המקום; שיא מרשים בחיי. המסר הגיע בתקופה שבה הרגשתי שכל החיים שלי עוברים ריסטארט, ככה שלא התפלאתי.

אז הסתקרנתי והתחלתי להריץ אופציות:

"חיפה?"
"באר שבע? (אין לי מושג עד היו מאיפה זה בא).
"אבל אני לא רוצה לגור במקום בלי ים!".

כך התמקחתי עם הקול שהודיע לי על השינוי הצפוי.

ואז עלה בי זכרון:

אפריל 2014, מסאז', כמה שעות אחרי שהגעתי לבנגקוק. ובזמן שאני שוכבת שם, פתאום עולה לי ויז'ן שבו אני חוזרת לתאילנד להעביר סדנאות למטיילים וצעירים אחרי צבא. עד אותו רגע שכחתי ממנו.

"קלאסי לתאילנד!" – קלטתי פתאום. חשבתי על זה שבשנים האחרונות אני עובדת הרבה עם אנשים שמחפשים את הייעוד והכיוון שלהם, ושיש לי קריאה חזקה לעבוד עם צעירים אחרי צבא. ופתאום זה ממש התחבר לי לויז'ן ההוא. דקה אחר כך קלטתי שאין שום דבר שמחזיק אותי ספציפית בארץ, ושאת רוב העבודה שלי אני מימלא עושה אונליין. אבל באותו הרגע לא הרגשתי שיש לי חשק לעזוב בקרוב, או שזה הזמן.

פאסט-פורוורד חצי שנה לאחר מכן:

השתתפתי בקורס לשינוי גנטיקה כלכלית של נופית אביטל. במסגרת הקורס, כתבתי תאור מלא של החזון שלי לכל מיני תחומים בחיים: אורח חיים, יחסים עם עצמי, התפתחות עסקית, זוגיות וחיי חברה. שמתי לב שחוץ מבתחום החברתי, הים מככב בכל הסיפורים ומהווה את התפאורה שלהם. ואז קלטתי שעם כל הכבוד, זה לא הים של יפו. גם לא של מכמורת. נזכרתי בקול מלפני חצי שנה.

אבל הים לא היה הדבר היחיד שגרם לי להחליט על קופנגן. ככל ששמעתי יותר על האי הזה, כך הבנתי שהמקום יכול לתמוך באורח החיים שאני רוצה; להיות תפאורה שתעזור לי להתמקד במטרות שלי בכל התחומים.

באותה תקופה גם הרגשתי שמיציתי את הדירה שלי ביפו, עם כל האהבה אליה. אבל שאין לי קריאה לגור בשומקום אחר. אפילו לא באי אחר בתאילנד. מהרגע שהגיע המסר שמקום המגורים ישתנה, התחלתי לפקוח אוזניים. הייתי שומעת על קופנגן, על מקומות אחרים בתאילנד, וגם על מקומות אחרים עם ים ומחיה זולה. למשל זנזיבר. הכל היה נשמע לי טוב, אבל שמתי לה שרק המחשבה על קופנגן באמת מעוררת בי שמחה מבפנים.  

ההתמודדות עם הספקות והפחד:

מהרגע ששמתי את ההכוונה הפנימית במאי 2018 ועד שנסעתי שנה אחרי, היו סימנים שחיזקו לי שקופנגן זה הכיוון. אבל בחודשים לפני שנסעתי היה לי ממש טוב בישראל. גם הגדרתי לעצמי שאחד הדברים שאני רוצה לשים פוקוס עליהם הוא חיזוק הקשר עם חברות. ובאמת באותה התקופה קשרים התחזקו. אז היו לא מעט ספקות:

"למה דווקא עכשיו?"
"מה כל-כך דחוף לך?!
"אולי את מדמיינת וזה לא הקול הפנימי?"

מה שעזר לי להתמודד עם הספקות היה קודם כל להבחין בין הקולות; לבדוק אם המחשבות שלי מונעות מפחד או מחיבור לרצון. ואז להזכיר לעצמי שאומץ הוא ערך מוביל אצלי. שזה אומר: לבחור מתוך החיבור פנימה ולא מתוך הפחד. וגם… נופית, שעודדה אותי לעשות את הצעד. היא הזכירה לי שאם לא יילך, תמיד אפשר לחזור. וידעתי שהיא צודקת. תודה נופית. 💜

המפגש עם המציאות:

עברתי לקופנגן באפריל 2019. יצא שעזבתי את הארץ ביום של הבחירות הראשונות בסבב. לא ידעתי את תאריך הבחירות כשקניתי את הכרטיס. בשדה התעופה עוד צחקתי עם החברה שטסה איתי שאולי ההכוונה הפנימית שלי הוציאה אותי מהארץ בדיוק בזמן, לפני שהמצב מחמיר. היום זה כבר לא מצחיק :/ בכל אופן, בלי קשר לזה, מהרגע שהגעתי לקופנגן, הבנתי יותר ויותר כמה המעבר היה מדויק.

כבר בחודשים הראשונים, הבנתי שיש הרבה סיבות לא מודעות שבשבילן הקול הפנימי שלי כיוון אותי הנה; כל מיני שיעורים שזה המקום ללמוד, אנשים שהייתי צריכה לפגוש. למשל, היה לי מפגש רומנטי משמעותי כמה ימים אחרי שהגעתי. זה מישהו שהיה כאן רק לשבועיים, ושלא יכולתי לפגוש במקום אחר. וממש הרגשתי שזה היה "חתום" ושנועדנו להפגש באותה נקודת זמן.

עם זאת, הדברים לא תמיד היו כפי שתכננתי. למעשה, בחודשים הראשונים כמעט שומדבר לא היה כמו שתכננתי, והיה נראה לי שדווקא מטרות מסוימות שלי מתעכבות כאן. למשל, חשבתי שאחרי כמה שבועות של התמקמות, אתחיל לבנות את האתר שלי מחדש. ובחודשים הראשונים בקושי הצלחתי לעבוד כאן, וכשסוף סוף נכנסתי למוד פרודקוקטיבי, המחשב שלי התקלקל. הרגשתי שזה לא סתם והנחתי לזה. בסוף באמת בניתי כאן את האתר מחדש, וקופנגן אכן היתה תפאורה מושלמת לזה. אבל התחלתי רק איזה חצי שנה אחרי שהגעתי.

אני מציינת את זה כי הרבה פעמים האינטואיציה שלנו מובילה אותנו למקום הנכון, רק שהדרך לא תמיד נראית כמו שדמיינו. והיא לא כל הזמן ורודה או נטולת אתגרים. זה לא אומר שזה לא הכיוון הנכון. זה אומר שהאינטואיציה שלנו מכוונת אותנו להתפתחות. הסברתי על זה פעם בפוסט הזה: האם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו לפעמים?.

ואז הגיעה הקורונה:

יצאתי מישראל עם כרטיס לכיוון אחד, בלי תכנון לכמה זמן אשאר. בכל פעם ששאלו אותי מה התוכניות שלי וכמה זמן אני מתכננת להשאר, אמרתי שאין לי מושג; שטוב לי בקופנגן ואין שום מקום אחר שאני נמשכת להיות בו כרגע. אבל שאני יודעת שבכל רגע משהו יכול להשתנות, ושאני ממשיכה להקשיב לקול הפנימי שמכוון אותי. אני אגב אומרת את זה עד היום, אחרי שנה וחצי שאני גרה כאן.

כשהתחילה בהלת הקורונה, קבוצות הוואטסאפ בקופנגן וקבוצות הנוודים הדיגיטלים בפייסבוק רחשו תרחישי אימה. היו דיבורים על זה שלא אוהבים זרים בתאילנד, ושאם יהיה עומס בבתי חולים – לא יטפלו בנו. או שאם המצב ידרדר למשבר רעב, לא ייתנו לנו גישה לאוכל וישדדו אותנו. היום זה נשמע לי מצחיק. אבל באותה תקופה היה המון חוסר וודאות, אי אפשר היה לדעת אם זה יקרה או לא, אנשים סביבי היו בחרדות והרגשתי שזה מחלחל גם אלי.

אז גם כאן הזכרתי לעצמי לחזור פנימה. הזכרתי לעצמי שהקול הפנימי שלי כיוון אותי במדויק עד כה, ושאני יודעת שאם זה יהיה הזמן לעזוב – הוא יאותת לי. בדקתי עם עצמי, ולא הרגשתי שאני מקבלת הכוונה למקום אחר ללכת אליו. אז נשארתי. וכדי לעזור לעצמי, הפחתתי את זמן השהייה שלי בפייסבוק ובוואטסאפ, והסתרתי מהפיד תכנים שלא עשו לי טוב. גם הפחתתי קשר עם אנשים שהרגשתי שמתגברים כל הזמן את תרחישי האימה.

אגב בזכות ההצפה שחוויתי במדיה, ההתרחקות ממנה וחיזוק ההקשבה הפנימית שזה איפשר באותה התקופה התחדד לי החזון שלי. הבנתי שבין היתר הכיוון הוא להפוך את האתר הזה למרכז מידע; מקום שאפשר יהיה להכנס אליו כשרוצים תוכן השראה איכותי – בלי להיות מוצפים מהרעשים של המדיה הדיגיטלית. פרטים בהמשך 🙂

לסיום:

את כל הסיפור הארוך הזה אפשר לסכם במשפט: עשיתי את המעבר בעקבות הקשבה לקול הפנימי שלי.

לכל אחד מאיתנו יש קול פנימי שמכוון אותו; כמו ווייז אישי שמראה לנו את הדרך הכי בטוחה וחלקה עבורנו. לא תמיד קל להקשיב לו או אפילו לזהות אותו. יש הרבה פחדים וספקות פנימיים וחיצוניים. הקולות האלו רועשים יותר ומפריעים לשמוע את הקול הפנימי שנוטה ללחוש.

כדי לשמוע את הקול הפנימי הזה, צריך קודם כל להבין שהוא שם, ולאן הוא מכוון אותנו. (במילה אחת: לנתיב ההתפחות הנכון לנו). ואז כל הזמן להתאמן על להזיז רעשים פנימיים וחיצוניים שמפריעים להקשיב לו. ובמקביל: להתחבר לשקט פנימי ולהקשיב.

אם אתם רוצים ללמוד יותר לעומק על איך להתחבר לקול הפנימי ולזהות את הדרך המתאימה לכם בתוך חוסר וודאות, יש הרחבה בקורס הזה:
להתחבר לווייז הפנימי ולדייק את הנתיב שלך בחיים.

ואם אתם רוצים עזרה אישית יותר בלהקשיב לקול הפנימי שלכם ולקבל החלטה, מוזמנים למפגש אישי.

יש לכם מה להגיד לי על הפוסט? רוצה לשאול משהו?

אשמח לקרוא בתגובות.