מה עזר לי להתגבר על הפחד לרכב על קטנוע – ואיך זה יכול לעזור לך להתגבר כל פחד

יש הרבה דברים שעשיתי בשנה האחרונה שאני יכולה להתגאות בהם. אבל יש דבר אחד שאני גאה בו במיוחד, ונזכרת בו באופן יומיומי: זה שאני רוכבת על קטנוע 🤩 כמעט בכל פעם שאני עולה על הטוסטוס אני חושבת על כמה זה לא מובן מאליו עבורי. אני נזכרת כמה פחדתי מזה פעם. ואני חושבת על איך שהיום אני רוכבת בחופשיות לכמעט כל מקום באי (קופנגן, פה אני חיה מאז אפריל 2019). 

הפחד מלרכב על קטנוע ליווה אותי כל החיים, והוא היה ממש פחד מוות. תרתי משמע. כל כך פחדתי, שלפני שנה – אחרי שכבר גרתי כמה חודשים בקופנגן – לא העזתי לרכב בחצר שלי כדי להתאמן. אפילו לא העזתי להתיישב על הקטנוע וללחוץ על דוושת הגז. פחדתי שזה יפגיש אותי עם עץ 🤷‍♀️ .

מלא אנשים אמרו לי שזה לא בעיה, ושזה כמו לרכב על אופניים. אבל הפחד שיתק אותי. אגב – עד היום לא מצאתי את הדמיון לרכיבה על אופניים. הקשר היחיד שאני רואה זה ששניהם דו-גלגליים עם דוושות בלימה.

אני זוכרת את הפחד, ואני זוכרת כמה הוא שיתק אותי. אבל כבר אין לי את החוויה בגוף. זה כמו זיכרון רחוק ומעומעם. זה ככה אצלי עם עוד דברים שפעם מאוד הפחידו אותי והיום באים לי בטבעיות: לעמוד מול מצלמת וידאו (אפילו בלייב כבר אין לי בעיה, ופעם הייתי בורחת ממצלמות וידאו בסביבה שלי כמו מאש); לעשות כל מיני תרגילים אקרובטים; לדבר מול קהל (פעם אפילו להרים יד בכיתה או לדבר במעגל עם כמה אנשים לווה בדפיקות לב). 

בדרך-כלל כשזה מגיע להתמודדות עם פחדים – בשלב כלשהו אני פשוט מחליטה להתגבר ודי מהר קופצת למים. במקרה הזה, התהליך היה ארוך יותר. עם זאת, הוא כלל שלבים שחוזרים על עצמם בהתגברות על כל פחד. השלבים האלו לא תמיד מודעים. לפעמים אנחנו עושים אותם באופן אוטומטי בלי לשים לב. אבל אני בטוחה שאם תבחנ/י מקרים שבהם אזרת אומץ והתגברת על פחד – תוכל/י לזהות שנקטת בחלק מהצעדים האלו או אפילו בכולם. ואם יש פחד שעוד לא התמודדת איתו – הם יכולים לעזור לך. 

7 השלבים שעזרו לי להתגבר על הפחד:

1. לזהות

2. למצוא סיבה טובה

3. להחליט

4. ללמוד

5. ליצור מסגרת תומכת

6. לקפוץ למים

7. להתאמן

רוצה לקבל טיפים שיעזרו לך בכל שלב? המשיכי/י לקרוא 🙂

1. לזהות

לפני שמתגברים על פחד כלשהו, קודם כל צריך להבין שיש שם פחד. זה אולי נשמע טריוואלי, אבל כל כך הרבה פעמים בחיים אנחנו נמנעים לעשות דברים בגלל פחד שלא זיהינו. אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו פשוט לא רוצים לעשות את זה, או שאנחנו עצלנים ודחיינים. כל זה פשוט כי לא זיהינו שיש משהו בסיפור הזה שמפחיד אותנו.

פחד מתקשר לנו הרבה פעמים עם שיתוק בגוף, רעידות או כל מיני תסמינים פיזיים מסרטי אימה. אבל האמת שרוב הפחדים לא מורגשים בצורה הזו. הם קבורים שם מתחת לתירוצים שלנו, ואנחנו אפילו לא מרגישים אותם. אבל הם שם, והם מנהלים את ההצגה של החיים שלנו. אז הצעד הראשון הוא לזהות מה בעצם מפחיד אותנו.

במקרה הזה, היה לי ברור כל החיים שאני מפחדת לרכב על קטנוע. לא היה צורך בזיהוי הנסתר. ועדיין – עזר שזיהיתי מה בדיוק מפחיד אותי בזה ולמה. הפחד שלי היה מתאונות. לא פחדתי למות או אפילו מנכות – זה מסוג הדברים שהם מבחינתי חלק מהתוכנית הנשמתית שלנו. פחדתי בעיקר להימרח על הכביש, שישתפשפו לי הברכיים, שייפתח לי העור. כל מיני דברים כאלו שעשו לי צמרמורת. והכי גרוע שיקרה? שזה יכאב! ושאהיה מושבתת ולא אוכל להיכנס לים. ושיכאב! זה ממש הפחיד אותי.

הנה כמה שאלות שיכולות לעזור לך בשלב הזיהוי:

• ממה את/ה נמנע/ת?
• מה מפחיד אותך שיקרה אם תעש/י את זה?
• מה הסיבה שזה מפחיד אותך?
• מה הכי גרוע שיכול לקרות?
• ומה מפחיד בזה?

ועוד שאלה נהדרת שעוזרת להבין מה גורם להימנעות ולחשוף פחדים נסתרים:
"על איזה צורך אני מנסה לענות באמצעות ההימנעות הזו?".

הרבה פחדים שמשתחררים רק מלענות על השאלות ולזהות את שורש הפחד. ואם לא – ממשיכים לשלב הבא 🙂

2. למצוא סיבה טובה 

כדי שנעשה שינוי או נתגבר על פחד, צריך שהרווח מלעשות את הצעד יהיה גדול יותר מהמחיר שנשלם. במילים אחרות: צריכה להיות לנו סיבה ממש טובה; סיבה שמחוברת לערכים שלנו, שמלהיבה אותנו ונותנת מוטיבציה. 

במקרה של הפחד מהקטנוע – רוב השנים לא ראיתי סיבה להתגבר עליו. טענתי בתוקף שאובייקטיבית זה מסוכן – ואני לא טוענת אחרת היום. לפני 10 שנים ביליתי הרבה בבית חולים אחרי שריסקתי את היד. פגשתי בתקופה הזו כל כך הרבה אנשים שנפצעו מתאונות קטנוע, כך שהפחד רק התחזק והשתרש. טענתי שזה מסוג הפחדים הבריאים, פחד ששומר עלי ואין שום סיבה להתגבר עליו. זה גם יכול היה להימשך כך בכיף כל חיי. אבל אז טסתי לקופנגן.

אחרי תקופה בקופנגן – כשהבנתי שאני נשארת לגור פה – הבנתי שאצטרך להתגבר על הפחד מתישהו. התבשלתי עם זה תקופה ארוכה יחסית. מדי פעם הייתי אוזרת אומץ ומשתכנעת שהשד לא כל כך נורא (כמעט האמנתי לאנשים שאמרו שזה כמו לרכב על אופניים 😜). אבל אז הייתי פוגשת  חברים עם תחבושות, שסיפרו לי על תאונת קטנוע שהם בדיוק עשו.

אז מה שכנע אותי בסוף להתגבר על הפחד?

ביוני 2019, הגעתי לכמה תובנות משמעותיות, שנתנו לי סיבות טובות להתגבר על הפחד:

1. הבנתי שבלי זה יותר מסוכן

פעם נורא הפחיד אותי לעלות על קטנוע, גם אם מישהו אחר רוכב עליו. חבר עם קטנוע היה ממש משהו שתמיד השתדלתי להימנע ממנו. אבל בקופנגן קשה להימנע מזה (גם מלעלות על קטנוע וגם מחבר כזה 😜). ובאמת, כמה ימים אחרי שהגעתי לקופנגן, מצאתי את עצמי בקשר עם בחור, נוסעת איתו על הקטנוע שלו בכל יום.

בקופנגן אין כמעט ואין תחבורה ציבורית. אז אחרי שהוא עזב את האי, הייתי תופסת טרמפ עם אנשים אחרים על הקטנוע שלהם. ופתאום ביוני, קלטתי שלרכב עם מישהו אחר זה הרבה יותר מסוכן! לכי תגידי למישהו שלקח אותך טרמפ ונוסע כמו משוגע שייסע בזהירות. 

2. הבנתי שאני זורקת אחריות

בהמשך לסעיף הקודם – הבנתי שלהמשיך לרכב עם אנשים אחרים זה כמו להגיד לעצמי "אני סומכת עליהם יותר מאשר אני סומכת על עצמי". והאנשים האחרים האלו? חלקם נהגים פחות זהירים ממה שאני בטח אהיה, רובם לא מאוד מנוסים, ובעיקר – אין לי דרך לדעת מראש או לשלוט בזה. על הנהיגה שלי אני יכולה לקחת אחריות. אמנם יש עוד גורמים שיכולים לגרום לתאונות מאשר הנהיגה שלי, אבל זה לפחות לקחת אחריות במקום שבו יש לי השפעה. 

3. הבנתי שזה יאפשר לי לחיות את החיים שאני רוצה

חופש מתחיל מלקיחת אחריות. אז בהמשך להבנה מהסעיף הקודם, הבנתי גם שלרכב בעצמי יאפשר לי חופש ועצמאות. חופש ועצמאות זה שני ערכים עליונים בחיים שלי, אז זה היה מאוד משכנע 🙂 בנוסף, יוני שעבר היתה תקופה בודדה ומשעממת. חברים שלי עזבו את האי, נרגעתי מההייפ של ההגעה לקופנגן – וגם מזה של המעבר לבית חדש. והבנתי שאם ארכב בעצמי זה יאפשר לי ליהנות יותר מהאי, לנסוע לכל מיני מקומות שאני רוצה שעד אז לא היה לי איך להגיע אליהם, ולהכיר יותר אנשים.

4. הבנתי שמה שמפחיד אותי כבר קורה

ביוני היה לי זיהום רציני ברגל. זה התחיל מחתך מיקורוסקופי בין האצבעות, ובתוך כמה ימים התפתח לזיהום בכל כף הרגל. הייתי צריכה לחבוש את הרגל ולחטא בכל יום מחדש. כל הסיפור השבית אותי מללכת לים או בכלל לדרוך על הרגל במשך שבוע, וזה מאוד מאוד (!) כאב. בקיצור, זה גרם לי להבין שגם בלי לרכב על קטנוע אני יכולה למצוא את עצמי עם תחבושות ברגל, מושבתת, מנועה מללכת לים וסובלת מכאבים עזים. במילים אחרות: הבנתי שכל מה שמפחיד אותי יכול לקרות גם אם לא אעשה שומדבר. אז עדיף בינתיים ליהנות ולחיות כמו שאני רוצה 🙂

שאלות שיכולות לעזור לך למצוא סיבה מלהיבה להתגבר על הפחד:

• מה המחיר שאת/ה משלמ/ת על להתהנל מתוך הפחד הזה?
• מה את/ה מפסידה?
• מה יתאפשר לך אם תתגבר/י אליו? מה תוכל/י להרוויח? 
• מה זה יעשה להערכה או לתפיסה העצמית שלך?
• איזה בנאדם תהי/ה בעיניי עצמך?

3. להחליט

נשמע פשוט, אבל לא תמיד ככה. החלטה שבאמת מניעה אותנו לשינוי לא מגיעה מהמיינד. היא מגיעה כשהרצון הופך להיות חזק יותר מהפחד, והרווח גדול יותר מההפסד. זה לא תמיד קורה באופן מודע, אבל אפשר לעזור לזה עם התבוננות ועם השאלות שבסעיף הקודם.

החלטה יכולה להתקבל ברגע. אבל היא מגיעה לאחר תהליך התבשלות פנימית, שבו באופן מודע או לא מודע, אנחנו בוחנים את הרווח מול ההפסד, ויוצרים רצון שהוא יותר חזק מהפחד. לפעמים התהליך הזה לוקח 2 שניות. ברוב המקרים הוא לוקח יותר זמן.

במקרה של הפחד מהקטנוע – כבר לפני שטסתי לקופנגן החלטתי שאם אשאר אז אתגבר על הפחד ואלמד לרכב. אבל לקח זמן עד שזה עבר ממחשבה של המיינד – "כדאי שאעשה את זה" – להחלטה פנימית, שמאפשרת תנועה קדימה. התובנות בסעיף הקודם בעצם הבשילו את ההחלטה.

דגש לשלב ההחלטה:

החלטה מביאה איתה את האנרגיה ואת הכוח להמשך התהליך. כך שבלי שהתקבלה החלטה פנימית – קשה עד בלתי אפשרי להתקדם. אז אם עוד לא החלטת, כדאי לא להאיץ בעצמך אלא לעזור לעצמך עם שלבי ההתבוננות (1 ו-2).

4. ללמוד

פחד מגיע כשאנחנו לקראת משהו חדש, שעוד אין לנו נסיון וידע בו. אז עוזר להכין את עצמנו עם ידע רלוונטי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כדי לעזור לי להתגבר על הפחד – זה שאספתי מידע. שאלתי אנשים הם הם למדו לרכב, וביקשתי טיפים לנהיגה בטוחה מאנשים שנהוגים הרבה זמן בקופנגן.

דבר מרכזי נוסף שעשיתי הוא לקחת שיעורי נהיגה. רוב האנשים שרוכבים במזרח לא עושים שיעורים, אבל בגלל שפחדתי רציתי ללמוד בצורה מסודרת. כאמור, עוד לפני שטסתי לקופנגן, אמרתי לעצמי שאעשה את זה אם אשאר לגור כאן. ביולי עמדתי לנסוע לביקור בארץ, ותכננתי לנצל את ההזדמנות ולקחת שיעורים. זו גם כנראה הסיבה שביוני התבשלתי עם זה כל כך 🙂  בכל אופן – זה אחד הדברים שמאוד עזרו לי.

השיעורים האלו עדיין לא נתנו לי בטחון מלא מלרכב בקופנגן. בכל זאת, יש הבדל בין לרכב במגרש חניה לבין לרכב בעליות והירידות של קופנגן ובצד שמאל של הכביש. אז כשחזרתי לאי עשיתי כמה תרגולים עם שכן שלי. המשכתי גם לבקש מאנשים דגשים על רכיבה בטוחה באי.

אפשר להיתקע לנצח בשלב הלמידה. יש שלב שבו כבר יש לנו את הידע הדרוש, אבל עדיין אין בטחון. ואז פשוט צריך לקפוץ למים. כי בטחון מגיע מנסיון והתנסות. אז חשוב לשים לב לגבול בין למידה שמקדמת למטרה לבין כזו שמשאירה אותנו במקום. 

סוג הלמידה הרלוונטית תלוי כמובן בדבר שרוצים לעשות.

הנה כמה שאלות שיכולות לעזור לך להבין איזה ידע יעזור לך להתגבר על הפחד:

• איך את/ה יכול/ה להכין את עצמך לדבר החדש?
• אילו מיומנויות חסרות לך?
• לגבי מה אין לך בהירות בהקשר הזה?
• עם מי אפשר להתייעץ?

5. ליצור מסגרת תומכת

לעשות שינוי ולהתגבר על פחדים זה גם ככה לא קל. לא צריך להקשות על עצמנו יותר. אז אני בעד למצוא דרכים לעזור לעצמנו.  למשל – עוד לפני שהתחלתי ללמוד נהיגה  – דיברתי עם אנשים שחיזקו אותי.

כשהתחלתי לקחת שיעורי נהיגה, נהגתי בהיסוס, תוך כדי שאני מדמיינת תרחישי אימה. זה רק הלך והתגבר משיעור לשיעור. הרגשתי שזה ממש ברמה של פוביה, ושזה משהו עמוק שיושב לי בתאים – כנראה מגלגול קודם. ידעתי שאני יכולה פשוט להחליט לעשות סוויץ' בראש, אבל החלטתי לעזור לעצמי עם התתמודדות. קבעתי סשן NLP עם עומר אזולאי. הוא עשה לי סשן בעבר, וידעתי שהוא מקצועי. ובאמת אחרי סשן אחד חזרתי לשיעורי הנהיגה ממקום אחר לגמרי – פתאום נהניתי לרכב!

גם השיעורים עצמם היוו מסגרת תומכת. היה חשוב לי למצוא מורה שארגיש איתו בנוח. הלכתי לבי"ס אחד – לא הייתי מבסוטה. אז ניסיתי מורה אחר. הוא אמר לי שאם אמשיך לרכב בפחד אני בטוח אעשה תאונה. הוא צדק, אבל הרגשתי שהוא לא יכול לעזור לי להתגבר, ושהוא רק מלחיץ אותי יותר. אז מעבר לזה שהלכתי לסשן NLP, חזרתי לבי"ס הראשון ופשוט הסברתי למורה שאני מפחדת ושחשוב לי שיהיה סבלני.

כמה דברים שיכולים לעזור לך ליצור מסגרת תומכת:

• לקרוא סיפורי הצלחה והשראה  של אנשים שהיו להם התמודדויות דומות.
• להקיף את עצמך באנשים שיחזקו אותך – חברים, קבוצת תמיכה, שותפי-מחויבות, מסגרת כלשהי, מאמן ו/או אנשי מקצוע רלוונטיים.
• תפאורה – תלוי פחד, אבל הרבה פעמים אפשר למצוא כלים, עזרים חיצוניים או סביבה פיזית שתקל עלינו. לצורך העניין – קופנגן היתה סביבה תומכת להתגברות על הפחד מרכיבה. בת"א עד היום אני לא חושבת שאעז לרכב 🙂

6. לקפוץ למים 

כשחזרתי לקופנגן תרגלתי נהיגה עם שכן שלי, וגם התאמנתי בחצר. אבל עדיין פחדתי לצאת לכביש. בסוף בעלת הבית שלי שגרה בשכנות אלי אמרה לי: "יאללה, תעלי על הקטנוע שלי, תראי לי איך את נוהגת!". וכך היה 🙂 לפעמים פשוט צריך ללכת על זה.

אם קשה לך ללכת על זה: 

זה מחזיר אותי לסעיף הקודם – תמצא/י מישהו שיתמוך וייתן לך פוש כשצריך 🙂

7. להתאמן

יש פחדים שמתפוגגים ברגע שקופצים למים, ויש כאלו שלוקח יותר זמן עד שמפסיקים להרגיש אותם. כך או כך: בטחון מגיע מנסיון.

בהתחלה רכבתי מאוד לאט, רק בכבישים מסוימים, ורק בשעות היום. עם הזמן הבטחון עלה, וכל פעם יכולתי להוסיף לעצמי אתגר חדש – לנהוד בחושך, בכבישים סואנים יותר וכן הלאה. היום אני רוכבת לאזורים שפעם חשבתי שהם קו אדום ושלעולם לא ארכב אליהם.

ההמלצה לשלב הזה:

לקפוץ למים עם צעד קטן שמאתגר אבל אפשרי. ואז להמשיך להתאמן ותרגל עוד ועד. מגיע הרגע ששוכחים שזה אי פעם הפחיד אותנו.

לסיכום

כמו שבטח שמת לב, השלבים הם לא תמיד לינאריים,.הם שלובים זה בזה. אני מקווה שלקרוא את התהליך מפורק ומפורט בצורה כזו עזר לך לפרום עוד משהו בתהליך שלך. ושזה יעזור לך להתגבר על הפחד וללכת עם הרצון האמיתי שלך.

ועכשיו, אשמח לשמוע ממך:

• מה כיום חלק מהחיים שלך והפחיד אותך בעבר?
• מה עזר לך להתמודד?
• לאיזה סעיף הכי התחברת?

ואם יש לך שאלות או תגובות אחרות למה שכתבתי, אשמח לקרוא בתגובות. מבטיחה להתייחס 💜