אני לא אוהבת את המונח Walk the talk.
זהו, אמרתי את זה!
זה לא שאין אמת בעיצה הזו, וזה לא שהיא לא חשובה. אבל אני נוכחת שזה אחד המשפטים הכי מסרסים שיכולים להיות בדרך להגשמה. לפחות עבורי. ועבור עוד אנשים שאני פוגשת.
כשאומרים שצריך To walk the talk מדברים על זה שצריך לחיות את מה שאתה מלמד ולהוות דוגמה חיה. על פניו, זה נשמע נכון ומועיל. אממה, בקלות הספקות והחוסר בטחון שלנו יכולים להשתמש במשפט הזה נגדנו; מהר מאוד המשפט הזה יכול לקבל טוויסט… "מי את שתלמדי יצירת מציאות שעדין לא יצרת X בחיים שלך?", "באיזו זכות אני יכולה לייעץ לזוגות כשאני כבר חודש לא מפסיקה לריב עם בעלי?", "מי אני שאדריך הורים כשמדי פעם אני מתפרצת על הילדה שלי בצרחות?"."מי אני שאלמד יוגה כשאני לא חיה אורח חיים של יוגית ולא מתרגלת כל יום?".
כשאומרים שצריך טו וואק דה טוק, זה מצטייר כאילו זה אומר שכדי ללמד או להעביר הלאה משהו אנחנו צריכים להיות "לגמרי שם". וזה נכון באופן מסוים. יש אנשים שמחפשים ללמוד רק מאנשים מושלמים. אני לא חושבת שקיימים אנשים מושלמים, ואני גם בספק אם יש אנשים שמצליחים לחיות את מה שהם מלמדים 100% מהזמן באופן מושלם. אבל גם אם נניח שכן: התפיסה הזו מגיעה מאיזושהי נטייה אנושית לחפש גורו, לחפש אנשים שיודעים יותר טוב מאיתנו – ולהמליך אותם. כשבעצם אנחנו צריכים לזכור שאנחנו המלכים של חיינו ושאנחנו צריכים להקשיב בסופו של דבר לעצמנו – וליישם את הידע והתובנות.
הנטייה הזו גורמת לנו גם שוב ושוב להתאכזב ממורים. הביקורות מספרות על אושו, שהיה אחד המורים הרוחניים הגדולים והמשפיעים של המאה ה-20, שהוא חי חיים שלא עולים בקנה אחד עם מה שהוא לימד. האם האופן שבו אושו חי רלוונטי לחוכמת הידע שהוא לימד? הרי הספרים והשיעורים שאושו העביר תרמו לעשרות אלפי אנשים (אם לא למליונים) ועזרו להם לעשות שינוי רציני בחייהם.
המורים הכי טובים שפגשתי בלימודי הקרקס שלי הם כאלו שיכולים להסתכל על תרגיל ביוטיוב ולדעת איך להסביר אותו, בלי שניסו אותו עדין; כאלו שמסתכלים על תרגיל, ויודעים להגיד בדיוק מה צריך לעשות כדי לשפר אותו – גם אם הם לא עושים את התרגיל הזה בעצמם. לעומת זאת, פעם היה לי מורה ברמה טכנית גבוהה מאוד, אחד הפרפמורים הטובים בתחומו. אממה? הוא היה מורה גרוע. הוא לא ידע להסביר ולא היתה לו סבלנות. אז האם זה תרם לי שהוא היה "לגמרי שם" וכבר "הגיע" ל"סוף הדרך? המממ.. לא.
יש אצל כולנו פער גדול בין היכולת להבין לבין היכולת ליישם, וזאת משום שיסוד האוויר שמביא איתו את ההבנות והידע הוא הרבה יותר מהיר לעומת יסודות המים והאדמה שמביאים איתם את הרגש, החוויה והמימוש. לכן לוקח לנו זמן ליישם את מה שאנחנו מבינים (למי יותר ולמי פחות, זה כבר תלוי באיזון האינדיבידואלי בין היסודות). לכל אחד יש יכולת ומהירות יישום אחרת. לכן יכולת היישום של אדם את הידע שהוא מלמד היא לא בהכרח רלוונטית להאם הידע נכון ויכול לעזור.
אז בואו נחזור ל"to walk the talk". אני רוצה להציע פרשנות חדשה; מבחינתי כיום המשפט הזה אומר פשוט את מה שהוא אומר: ללכת בדרך. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות כבר בסוף הדרך. וכולנו הולכים בדרך.
הרבה פעמים הייעוד שלנו כרוך בללמד או להעביר הלאה את מה שאנחנו צריכים ללמוד. יש דברים שהם חלק אינטגרלי וטבעי מהחיים שלנו ותמיד היו, ואז לפעמים דווקא יותר קשה לנו ללמד אותם. ויש דברים שאנחנו מלמדים כי בעצמנו התמודדנו איתם בהרבה יזע ודמעות. בעיניי ללכת בדרך אומר להשתמש בכלים שיש לך. זה אומר שכשנופלים וסוטים מהדרך, זוכרים לחזור אליה. זה לא אומר שכל הזמן הולכים; לפעמים יושבים בצד הדרך ונחים. לפעמים לוקחים שביל צידי וקוצני.
אבל כשהולכים בדרך, יודעים לחזור למסלול. נזכרים שיש דרך חלקה יותר שהלכנו בה, ויודעים לחזור אליה ולהשמש בכלים שעזרו בעבר ויכולים לעזור גם עכשיו. ומעל הכל: כשאנחנו הולכים בדרך, אנחנו יכולים להצביע לאחרים על הדרך, גם אם כרגע אנחנו יושבים או אפילו נמצאים בשביל הקוצני… כי אנחנו יודעים איפה הדרך ולאן היא מובילה את מי שבוחר ללכת בה.
אז כשאני נופלת לבור ה"מי אני שאלמד X כשאני בעצמי Y?", אני מזכירה לעצמי שזה שכרגע אני לא מצליחה ליישם את מה שאני מלמדת, לא אומר שלא הצלחתי בעבר, ובעיקר: לא אומר שזה לא יכול לעזור לאחרים עם יכולת יישום מהירה משלי. אחר כך אני מזכירה לעצמי מקרים בחיים בהם היתי לגמרי X, ואז אני שואלת את עצמי מה עזר לי אז להגיע לשם. ככה אני מבינה טוב יותר איך ללמד את זה אחרים, וגם מצליחה בעצמי לחזור למסלול.
~~~
התחברת לפוסט?
אם כן, כנראה תאהבי את הספר שכתבתי: לתת לעצמך לקרות.
כל פרק עוסק במכשול תודעתי אחר שמפריע לנו ללכת בדרך, לזהות ולהגשים את הייעוד שלנו.
כאן יש פרטים.