למה לפעמים הדברים שאנחנו רוצים ומזמנים מתגשמים ולפעמים לא? לאחרונה יצא לי לחשוב על מה היה המכנה משותף בכל המקרים בהם הצלחתי ליצור בחיים שלי דברים שרציתי, או יותר נכון – איך אני התנהלתי שם. הדבר הכי בולט ששמתי לב אליו היה אלמנט ה"לרצות ולשחרר". מסתבר שזה גם מה שהיה חסר במקרים בהם פחות הצלחתי 🙂
בכל המקרים ש"בראתי מציאות", תמיד ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ראיתי או כתבתי תמונה של זה, הרגשתי את ההתלהבות ויכולתי לראות את עצמי חיה במציאות הזו, ואז.. שחררתי. הרפיתי. זה כמו כשמכוונים למטרה: יודעים בדיוק מה המטרה ולאן רוצים שהחץ יגיע, מותחים אותו – ומרפים! הרי אם לא מרפים את האחיזה מהחץ, הוא לא מגיע ליעד…
כשאני אומרת ש'שחררתי', אני לא מתכוונת שישבתי בבית וחיכיתי שהיקום יביא אלי את מבוקשי. ממש לא. בכל המקרים, אחרי שהגדרתי מה אני רוצה ומה המטרה – הייתי אקטיבית. פעלתי. רק שהעשייה שלי נבעה ממקום נינוח ולא נאחז. המקום הפנימי הזה מתאפשר כשיש לנו אמון – כשיש לנו ידיעה פנימית שמה שאנחנו רוצים נכון לנו, ולכן, ברגע שזימנו, הוא בדרך אלינו. אלא אם כן יש משהו מדויק יותר שיגיע במקום. האמון הזה מאפשר סבלנות, והסבלנות הזו מאפשרת לתת לדברים לקרות בקצב הנכון, מבלי "לחטט" בכל רגע ולהגיד "נו, מתי זה מגיע כבר??".
זה כמו שכאשר זורעים זרע בעציץ, לא הופכים כל יום את האדמה כדי לבדוק אם הזרע החל לנבוט. לחילופין, גם לא זונחים את העציץ ומצפים שהזרע יהפוך לשתיל מעצמו…. אחרי שזורעים, עושים מה שצריך כדי שהזרע יהפוך לשתיל:מניחים אותו במקום הנכון מול השמש, משקים אותו, מדשנים אם צריך… אבל לא מחטטים באדמה. פשוט כי אנחנו יודעים שאם הכנסנו את כל המרכיבים אז הזרע יגדל ויפרח בזמנו.
יש עוד מספר אלמנטים חשובים ביצירת מציאות, שחלקם כבר מופיעים כאן, אבל כדי לקצר – לא הרחבתי עליהם. הנושא הזה של יצירת מציאות הוא אחד הנושאים שאני הכי אוהבת ללמוד וללמד, יש לי המון מה להגיד על זה, מתוך המון שנים של לימודים ועוד יותר שנים של ניסיון אישי – אפילו לפני שידעתי במודע מה אני עושה. אני מתכננת בהמשך לארוז את הידע שלי לסדנה של מספר מפגשים בנושא, אבל החלטתי שעד אז.. בא לי לעשות ערב ספונטני: הרצאה ושיח אצלי בסלון בנושא "יצירת מציאות ע"פ 4 היסודות". זה קורה ברביעי ה- 22.6.16 ב 19:00, אצלי ביפו. העלות היא 50 ש"ח, כיבוד ויוגי-טי עלי.
רגע, ומה לגבי חניה בת"א??
אותו העקרון: לפני שאתם יוצאים לדרך, תחליטו שאתם הולכים למצוא חניה, תדמיינו את זה לרגע – ואז תרפו. סעו ליעד באמון מלא שתמצאו חניה. וכשאתם מגיעים, חפשו.. מתוך ידיעה ש*יש חניה שמחכה לכם*. האמון הזה הוא שריר נבנה ומתבסס על הצלחות קודמות, לכן כדאי להתחיל עם מטרה ריאלית. נגיד פחות כדאי לזמן חניה בחמישי בערב באזור בילויים בעיר… תתחילו עם אזור שאתם מאמינים שאפשרי עבורכם. כדי להרחיב את מה שאתם מאמינים שאפשרי עבורכם, אפשר להתחיל להסתכל על מכוניות ולהגיד – "הוא מצא חניה, זה אפשרי! גם אני יכול…". הרי יש חניות… למה שזה לא יהיה אתם שתמצאו אותה??
מוזמנים לשחק עם זה ולשתף בתגובות איך זה עובד לכם 🙂