איך להפסיק להילחם בעצמך ולהיגמל משוקולד. וגם מהפייסבוק.

זמן קריאה: 5 דקות

עד לפני כמה שנים הגדרתי את עצמי מכורה לשוקולד. טענתי שכמו שמכורים לסיגריות לא יכולים "רק סיגריה אחת" – ככה אצלי אין דבר כזה "רק קוביה אחת". בכל פעם ששוקולד היה נכנס לחדר, הרגשתי שאני במלחמה. 

מעולם לא היו לי בעיות משקל, אבל היו לי בעיות עור. אז החלטתי שעדיף שאמנע לחלוטין מהסם המתוק. ובאמת, היו חודשים שלמים שלא נגעתי בשוקולד. אבל בכל פעם שהייתי לוקחת קוביה, זה היה נגמר תוך כמה דקות עם חבילה שלמה בבטן, הרגשה מחורבנת בלב, ומחשבות מלקות בראש.

הסרטון הקורע הזה מתמצת את זה מעולה בדקה וחצי:

לפני שנתיים עשיתי סוויץ' בגישה, ומאז אין לי בעיה לאכול קצת שוקולד. רוב הזמן אני בכלל לא מתפתה ולא נוגעת בו. אבל כשבא לי  – זה יכול להסתיים בחתיכה אחת של עוגה או בכמה קוביות. בשאר הזמן זה פשוט לא מעסיק אותי, ואין לי יותר מאבקים פנימיים סביב זה.

מה עשה לי את הסוויצ'?

אתן לקרציה מפולניה לספר. לאחרונה קראתי בניוזלטר שלה (מהבודדים שאני קוראת קבוע)  שהיא עשתה עם הבת שלה מהלך דומה. אז החלטתי להביא כאן את הסיפור שלה כדי לחסוך לעצמי במילים. בסוף נסכם מה אפשר ללמוד מזה ואיך אפשר לקחת את זה אפילו לגמילה מהפייסבוק וממזיקים אחרים.

הילה הקציה מפולניה סיטון והבת שלה אוליביה

הילה מספרת:

זה לא סוד שאני אישה שמנה. ועם כל כמה שזה לא באמת מפריע לי שאני שמנה כי יש לי בגדים מהממים שיש רק לשמנות, זה מוביל לכמה בעיות בריאותיות שהייתי מעדיפה להימנע מהן. ויותר מזה, זה כל הזמן גורם לי לפחד שאולי גם הילדים שלי יהיו שמנים עם בעיות בריאות בסוף – כי משמנה יוצאים שמנים, לא?

חשוב לי שהילדים שלי יאהבו ירקות ופירות, לא כמוני שצריכה לשכנע את עצמי שזה טעים. אז אמרתי שעם הילדים שלי אני אנסה גישה הפוכה מהגישה המסורתית של לאסור ממתקים ולעודד אותם לאכול בריא.

אצלנו בבית לממתקים יש גישה חופשית לחלוטין, מדף שלם מלא בכל הסניקרס והתפוצ'יפס בעולם. והילדים הולכים ולוקחים מה שבא להם מתי שבא להם, לבד, בלי אמא.

לעומת זאת, כל פרי וירק שנפתחים פה הם חגיגה, הירקות הם כשאמא רוצה לפנק ומשקיעה בלחתוך להם אותם. "הו, תראו איזה קולורבי טעים, יאאא כמה שהעגבניה הזו מלאה במיץ".

יצא שהשוקולד היה בקומה העליונה במקרר, כך שבכל פעם שאוליביה הבת שלי רצתה שוקולד, הייתי צריכה לקום להוציא לה אותו. יום אחד החלטתי שנמאס לי להוציא לה אותו מהקומה העליונה במקרר כל שלושת רבעי שעה כשהיא מבקשת, ופשוט הנחתי אותו על השולחן שתיקח כמה שבא לה ותניח לי בשקט.

קלטתי שהיא השתמשה בשוקולד כדי לקבל ממני תשומת לב, כי בכל פעם שהייתי צריכה לקום ולהוציא לה אותו מהמקרר היא הרגישה אהובה. וזה לא בריא לקשר רגש כזה לשוקולד.

אז כמה זמן לקח לה מהרגע שהוא עבר לשולחן ועד שהיא הפסיקה לאכול אותו?
נו, ניחשתם כבר?
מי שהכי קרוב יקבל בסוף שוקולד. וקולורבי.

קולורבלי סגול
קולורבי סגול! נשמע שווה! אני ממליצה לנחש.


אחרי חודש אחד של גישה חופשית נמאס לה.

ברגע שההגה היה בידיים שלה היא מהר מאוד הבינה שהיא לא בכיוון הנכון והלכה לחפש משהו אחר. היום היא מתחננת שנכין לה סלט כל יום עד היום, הפינוק שלה זה כשיש חסה בבית.

אז מה אפשר ללמוד מזה?

1. איפשור במקום איסור

שמתם לב שכאשר השוקולד כבר לא היה מחוץ לתחום, הוא הפסיק להיות מפתה כל כך? זה מה שגם קרה אצלי. מתישהו הבנתי שלא הגיוני שהגעתי לכדור הארץ כדי להימנע משוקולד. אז החלטתי שאני מפסיקה להילחם בזה ומאפשרת לעצמי לאכול כשבא לי; פשוט מקשיבה לחשק שלי ובודקת מה הצורך שלי באותו רגע. מאז נעלמה המלחמה וגם נעלמו הבינג'ים.

אני מאמינה שיש לנו מנגנון פנימי חכם שפועל לטובתנו. אבל אנחנו לא סומכים עליו (ועל עצמנו), ואנחנו בטוחים שאם לא נמשטר את עצמנו ונהיה אחראים – אז נצא משליטה. בפועל קורה הפוך. לא פעם שמעתי על כאלו שירדו במשקל דווקא כשהן הפסיקו עם הדיאטות והתחילו לאכול מה שבא להן.

אם הרבה זמן אנחנו אוסרים על עצמנו שוקולד או כל דבר אחר – אז ברגע שיש איזו "פירצה בגדר" – מגיע בינג'. ככה אנחנו גם מחזקים לעצמנו את האמונה שאנחנו צריכים לרסן את עצמנו כי אחרת אנחנו יוצאים משליטה.

כשבמקום לאסור על עצמנו אנחנו מאפשרים לעצמנו לאכול ולפעול מתוך הקשבה לעצמנו – אז נוצר איזון, ואנחנו מגלים שאנחנו יכולים לסמוך על המנגנון הזה. 

2. מה כן במקום מה לא

כשאנחנו אומרים לעצמנו "לא", זה מעורר חלק בתוכנו שהוא כמו ילד בן שנתיים שרוצה לעשות דווקא. למעשה, גם ילד בן שנתיים לא רוצה לעשות דווקא, הוא פשוט רוצה שיקשיבו לרצון שלו. כשבמקום להגיד לילד "לא" אנחנו אומרים לו מה או מתי כן – יש הרבה יותר סיכוי שהילד ישתף פעולה.

וככה גם בסיפור של הילה – במקום להלחם בחטיפים ולהקשות על צריכת שוקולד – היא הפכה את הירקות לחגיגה. ואז אוליביה רצתה יותר מהם. 

חפיסת שוקולד פתוחה לרווחה
אתם מאלו שמצליחים קוביה אחת?

ואיך אפשר לקחת את זה לגמילה מהפייסבוק?

אחד הנושאים שהכי מעסיקים אותי בעשור האחרון זה איך לנהל את ההתמכרות לפייסבוק ובכל זאת ליהנות ממה שיש לו להציע. בשונה משוקולד – אף פעם לא רציתי  להפסיק לגמרי, כי הפייסבוק גם תורם לי הרבה, ואפעם לא ראיתי בו משהו שרק פוגע לי בבריאות.

לאורך השנים גיליתי פיתחתי הרבה מאוד כלים שעוזרים לי להיות פחות בפייסבוק – החל מכלים טכנים ועד כלים רגשיים-תודעתיים. ושמתי לב ששניים מהדברים שהכי עוזרים לי הם מה שכתבתי כאן: איפשור ומיקוד במה ומתי כן.

עם כמה שידעתי שהפייסבוק גם תורם לי – המשכתי להסתכל על הפייסבוק כמקשה אחת שאני צריכה להימנע ממנה, ולהרגיש רע בכל פעם שאני נכנסת אליו. לא היתה פעם אחת שנכנסתי לפייסבוק ולא הרגשתי אשמה. זה תמיד לווה בהלקאה עצמי, ובמחשבות על זה שאני מבזבזת את הזמן. אז אחד הדברים שעוזרים לי לשמור על מינונים קטנים, הוא לאפשר לעצמי זמנים ללהיות בפייסבוק וליהנות מזה, בלי אשמה.

לפני כמה שנים היתה תקופה שקבעתי לעצמי ימים וחלונות זמן לפייסבוק, ואז כשהיה עולה לי דחף אימפוליסיבי להכנס – הייתי אומרת לעצמי מתי *כן* אכנס. כמו להגיד לילד בן שנתיים "נאכל כשנגיע הביתה" במקום "לא אוכלים עכשיו!". בתקופה האחרונה זה לא בזמנים קבועים אלא יותר מהקשבה לצורך הנקודתי. אבל העקרון זהה – לאפשר לעצמנו להינות מזה בלי ההלקאה העצמית. 

הדבר שכנראה הכי עוזר לי זה להתמקד במה כן אני רוצה לעשות. בזמנים בהם ברור לי על מה אני עובדת, וזה דברים שבאמת בא לי לעשות – אני יכולה לשכוח הפייסבוק קיים במשך ימים שלמים, והוא לא חסר לי. גם אם אתם כרגע בעבודה שלא ממש מעניינת אתכם – להגיד לעצמכם "לא להכנס לפייסבוק" יהיה פחות אפקטיבי מלקבוע דברים אחרים שתעשו בזמן הזה.

דיסקליימר ומילים לסיום

גמילה מפייסבוק זה לרוב נושא מורכב יותר מגמילה משוקולד, וגם ממה שציינתי כאן. מיטב המוחות והכספים בעולם מושקעים כדי לגרום לנו להיות מכורים אליו. והוא עונה על מגוון צרכים הרבה יותר גדול משוקולד. בנוסף, הרבה פעמים גמילה מוחלטת מהתמכרות לאפלקיציות (או לכל התמכרות) מצריכה התייחסות לשורש ומודעות לטריגרים רגשיים שלנו. במקביל יש גם כל מיני כלים טכנולוגיים שיכולים לעזור. 

בשנים האחרונות כתבתי על זה המון ואפילו העברתי כמה פעמים אתגרים בנושא. אם מעניין אתכם שאכתוב על זה מדריך מסודר,  תעדכנו בתגובות :).

בינתיים, אם אתם רוצים עוד פנינים מהילה הקרציה, ממליצה להירשם לניוזלטר שלה. הוא מלא סיפורים מעולים וגם טיפים להתמודדות עם דחיינות. וזה אחד הניוזלטרים הבודדים שאני קוראת בעקביות.

אם אתם בעבודה שאתם לא אוהבים או פשוט רוצים להתחבר לתשוקה שלכם – כאן יש שאלון שיכול לעזור.

ואם קיבלתם ערך מהפוסט או פשוט הגעתם עד כאן – אשמח לשמוע מכם בתגובות מה הכי דיבר אליכם, או סתם שהייתם פה 🙂

 

פוסטים קשורים שאולי יעניינו אותך

להקשיב פנימה זה לא רק לאיזה קול מקשיבים, זה גם איזה שאלות שואלים
הגשמה

הקשבה פנימה כאורח חיים

זמן קריאה: 2 דקות האם כדאי להשקיע ברשימת תפוצה?", "האם אני צריכה לכתוב פוסטים כדי לשווק?" השבוע מישהי הייתה אצלי בפגישת ייעוץ ושאלה אותי את השאלות האלו. עניתי את

לצלול פנימה >

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. ענבר

    פוסט נפלא. תודה רבה 🙂

יש לך משהו להגיד על הפוסט?

רוצה עוד השראה, ידע וכלים להגשמה?

למי עוד הפוסט יכול לעזור לדעתך?

שיתוף יעזור לו להגיע לאנשים המתאימים

נעים מאוד,
אני מיכל

דרך הבלוג הזה אני רוצה לתת לך אומץ, ידע וכלים להקשיב פנימה ולהגשים את עצמך – בדרך המתאימה לך ולמגמות העולם החדש.
כדי להכיר אותי יותר >

רוצה לזהות את הייחוד שלך?

21 שאלות שיעזרו לך לזהות את התשוקות והיכולות הייחודיות שלך ולעשות עוד צעד בחיבור לייעוד.

כריכת הספר לתת לעצמך לקרות: איך להזיז את מה שמפריע לך ולחיות את הייעוד_מאת מיכל פולת

לתת לעצמך לקרות

ספר שיעזור לך לזהות את הדרך שלך, לאזור אומץ, ולעשות את הצעד הבא.

רוצה עוד השראה, ידע וכלים להגשמה?

משאירים פה מייל ומקבלים:

  • לקט של הפוסטים הכי מקדמים 
  • עדכון כשיוצא תוכן חדש
  • הטבות מיוחדות למנויים
  • אוויר טרי להגשמה ;)