"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". חשבתם פעם מאיפה הציווי הזה מגיע? אני לא ברסלבית, רחוק מזה, אבל אני חושבת שאני מבינה למה התכוונו עם המשפט הזה. או לפחות יש לי פרשנות משלי 🙂
תדר של שמחה מחבר אותנו לנשמה, וגם להיפך: חיבור לנשמה מחבר אותנו לשמחה.
אסביר בקצרה: אנחנו מגיעים לעולם עם תוכנית נשמתית – "תסריט", רשימה של חוויות שאנחנו כנשמות רוצים לחוות כאן, כולל רשימה של יעדים שאנחנו רוצים להשיג. התסריט והיעדים האלו נסתרים מאיתנו, זה הרי הקטע של ה'רשות נתונה'. מה שבכל זאת מחבר אותנו לתסריט הזה, זה החיבור לנשמה. התדר של הנשמה הוא תדר של קלילות ושמחה. זה המקום בו אנחנו הכי אנחנו , הכי לא מתאמצים, הכי נינוחים.
הנשמה מכוונת אותנו כל הזמן לעבר התסריט שלנו, כי זו בעצם המטרה שלנו פה. זה מה שבחרנו לעצמנו, וזה גם מה שהתחייבנו בפני הבריאה לעשות (ר' "תהיו אגואיסטים, זה טוב לכולם"). אז כשאנחנו מקשיבים לאותו קול של שמחה וקלילות בתוכנו ונענים לו, אנחנו בעצם מתקרבים לתסריט שלנו ומממשים אותו.
הקטע היפה הוא, שכשאנחנו עושים את מה שבתסריט, יותר קל לנו, יותר כיף לנו ואנחנו חווים הרבה יותר שמחה. זה לא אומר שאין קשיים, אתגרים ועצב, אבל זה אומר שיש לנו אנרגיה להתמודד, ושבסך-הכל החיים שלנו יותר זורמים ומספקים אותנו. איך זה? קודם כל, כי הנשמה שמחה שאנחנו עושים את מה שבאנו לעשות.שנית, כי כשאנחנו עושים את מה שבאנו לעשות, נפתחים לנו מאגרי אנרגיה שהכנו לעצמנו לצורך ביצוע התסריט. הנשמה שלנו לא פראיירית. היא לא הגיעה ממישורי הבריאה בהם יש אהבה ללא תנאי לתוך חוויה פיזית של גוף מגושם וזמני כדי לחוות חוויות שהיא לא תצליח בהם. נראה לכם הגיוני?
אז כשאנחנו מגיעים הנה לחוות תסריט מסוים, אנחנו מצטיידים באנרגיה שתאפשר לנו לעשות את התסריט הזה. אממה, האנרגיה הזו מכוונת למה שבאנו לעשות, היא פחות מתאימה לדברים אחרים; למשל לאותם הדברים שהחברה או המשפחה מצפה מאיתנו לעשות… על פניו הלוגיקה נשמעת ברורה; לא ברור למה שמישהו לא ייבחר לדבוק בתסריט. זה הרי גם הופך את החיים שלנו ליותר קלים, גם הופך אותנו ליותר שמחים, גם הבריאה מרוצה, גם הנשמה מרוצה, אנחנו אפילו חווים יותר הצלחות.
אז למה צריך להגיד לנו שלהיות בשמחה זה מצווה? למה אנחנו לא זוכרים לבד כמה זה חשוב? קודם כל, הקץ' הוא שכדי לחוות את השמחה וההצלחה שמגיעות כשאנחנו דבקים בתסריט שלנו, צריך לצאת מאזורי נוחות; צריך לצאת מאזורים בטוחים וללכת ללא נודע. צריך להתמודד עם פחדים וחששות. ואת זה אנחנו לא אווהבים לעשות. לרוב אנחנו מעדיפים שיהיה נוח ומוכר מאשר לצאת מהאזורים המוכרים ולהסתכן – אבל גם להרוויח את הסיכוי שזה יצליח ושנהיה מאושרים. שנית, בגלל כל מיני סיבות שקשורות באנרגיות של העידן הישן, התרגלנו שצריך לעבוד קשה ולהתאמץ. התרגלנו גם להסתכל החוצה ולחשוב מה אחרים רוצים, במקום להסתכל פנימה ולשאול מה אנחנו באמת רוצים. התרגלנו שהחיים הם דרמה ואפילו טרגדיה, ושכחנו שהם יכולים להיות קומדיה, או לפחות קלילים ומהנים הרבה יותר.
לכן באים ומזכירים לנו שלהיות בשמחה זה לא לוקסוס. זו מצווה! כשאנחנו בשמחה אנחנו יכולים להתחבר לנשמה שלנו ולממש את מה שבאנו לעשות בעולם. ואז אנחנו גם תורמים לבריאה, וגם חווים עוד שמחה. שווה, לא? 😉