כשאני אומרת שהפסקתי להיות טבעונית כי זה פירק לי את הגוף, בדרך-כלל מגיעה התגובה הבאה: "כנראה לא ניסית מספיק / לא אכלת מספיק טוב". המשפט הזה מוכר לי מאוד כי זה מה שאמרתי לעצמי במשך 7 שנות טבעונותי, בכל פעם שבדיקות הדם הראו שאני שוב אנמית.
וזאת הבעיה עם אידאות. לא עם טבעונות, אלא עם אידאות.
נתקלתי בזה בחיים הפרטיים שלי בעוד מקומות.
למשל: לנסות בכוח לגרום למערכת יחסים להצליח, כי בתאוריה זה מתאים, אז "אולי אם רק אתאמץ יותר.." או "אם רק ננסה לעבוד על הקשר בדרך אחרת.." אם רק ואם אילו.
או להיפך – להתנגד לקשר כי המועמד לא עונה על האידאה שציירתי לעצמי, למרות שבפועל, בסוף מסתבר שהוא הרבה יותר מתאים לי.
מכירים את זה?
אולי התעקשתם פעם על עבודה שעושה לכם לא טוב אבל היא ממש "נחשבת"?
אולי על בגד אופנתי שלא נוח לכן וגם לא מחמיא במיוחד?
אולי על לנסות לחבב אדם שכולם אוהבים אבל אתם לא מתחברים אליו?
הבעיה עם אידאות, זה שמרוב דבקות ברעיון חיצוני, אנחנו מטשטשים כל סימן מהמציאות שהדרך שבחרנו לא עושה לנו טוב. אנחנו פשוט ממשיכים להתאמץ ולהקשות על עצמנו. אנחנו יורדים על עצמנו שאנחנו לא בסדר, כי אם זה לא עובד לנו כנראה זה באשמתנו. הרי זו הדרך הנכונה! וככה אנחנו יכולים להשאר שנים עם תזונה שפוגעת לנו בגוף, או בעבודה שמאמללת אותנו, או במערכת יחסים שלא מסבה לנו אושר.
כל אחד מאיתנו שונה. עם טביעת אצבע שונה וחד פעמית. מכלול ייחודי של גנים. גוון ייחודי. אבל אנחנו מתנהגים כאילו כולנו אותו הדבר. או במילים אחרות – שיש דברים שהם נכונים לכולם.
אז זהו שאין.
אין אוכל "בריא". אין עבודה "טובה". אין בגד "יפה". ואין בן זוג "מושלם".
מה כן?
יש מתאים.
אז במקום לחפש בחוץ אחר הדרך הנכונה, כדאי להפנות את תשומת הלב פנימה, ולשאול:
מה מתאים לי?
מה נכון לי?
מוזמנים ומוזמנות לשאול ולהקשיב פנימה לתשובות. הן שם.