זמן קריאה: 2 דקות
האגם מתחת לבית
נוגעת בחלום הצרפתי
(נכתב לפני המעבר ליפו, לאחר שנים בצפון)
בשנים האחרונות אני גרה בגן עדן:
דקה הליכה ממעיין קסום,
5 דקות נסיעה לנחל,
מוקפת טבע ואנשים נפלאים ומעוררי השראה.
יש לי דירה מהממת בשכ"ד מגוחך, אפילו בשביל האזור.
אני קוטפת פירות עונתיים מהעצים הסמוכים,
קונה ירקות אורגניים מקומיים בקואופרטיב שנמצא מול הבית שלי,
ורוכשת גבינות וביצים אורגניות היישר מחקלאית במושב הסמוך,
שמגדלת חיות משק בהכי חופש שרק אפשר.
ועוד פחות מחודש אני עוזבת.
מבחירה.
אז איך עוזבים פלא כזה??
זאת שאלה שגם אני שואלת את עצמי בשבוע האחרון כל בוקר
כשאני יורדת לפתוח את היום במעיין.
ואז אני צריכה להזכיר לעצמי שכל חלום סופו לההסתיים,
ושיש עוד הרבה חלומות להגשים ולחיות.
המעבר הזה מזכיר לי את המעבר מגן עדן אחר שחייתי בו עד לפני 5 שנים,
בזמנו עזבתי כדי להגשים את החלום הצרפתי שהיה לי,
וההחלטה לעשות את זה הייתה כרוכה באי וודאות רבה ובפחד.
אז, כמו עכשיו,
ידעתי שאם אשאר, אייצר לעצמי כלוב של זהב.
בזמנו, התשובה הקצרה ללמה אני עוזבת את גן עדן הייתה 'התפתחות'.
וזו בעצם גם התשובה עכשיו.
כפר סאלד הייתה המקום המדויק לי כדי לחוות את מה שהייתי צריכה בשנים האחרונות,
ויחד עם זאת אני יודעת שאם אשאר – אדרוך במקום.
אז אני עוזבת עוד חודש,
ובינתיים נהנית מהמקום הזה כמה שאפשר.
מאחלת לכולנו שנעז לעזוב את אזורי הנוחות שלנו,
ולבחור בהתפתחות והגשמה עצמית, עם כל הפחדים שזה מביא.
ובינתיים, מוזמנים לבוא לבקר בגליל.. 🙂