לוגו: האב לבגשמה

"אני מרגישה שיצאתי ממחלה. המחלה שלי היתה פחד" | על מינימליזם ככלי לריפוי

זמן קריאה: 13 דקות

הרבה אנשים הולכים לכיוון מינימליזם בשנים האחרונות. יש גם אנשים , כולל אותי, שמנקים את האינבוקס שלהם ל-0 על בסיס קבוע. אבל מעיין בן דוד לקחה את זה לשיא חדש.

מעיין פינתה את כל הרכוש והמדיה הדיגיטלית שלא משרתים אותה. נכון לרגע הראיון, יש לה 10 מיילים בלבד, כולל בארכיון ובתיבת הזבל. היא נפרדה מבגדים מהממים, ספרים מעולים, קורסים והזדמנויות מפתות. היא זרקה יומנים, מכתבים ומזכרות. מה נשאר? רק מה שמשרת את החיים שהיא באמת רוצה לחיות.

מעיין עוסקת בתנועה ומלמדת סדנאות ריקוד ויצירה לנשים. היא מלאת שמחת חיים, והיא אחת הנשים הכי מרתקות והמעוררות השראה שאני מכירה. לשמחתי היא גם אחת החברות הקרובות שלי. 😍

בעשור האחרון הייתי עדה לתהליך האובססיבי שהיא עשתה עם פינוי חפצים מהחיים שלה. לפעמים תהיתי בלבי אם זו לא בריחה מדברים אחרים חשובים יותר. ככל שהתהליך התקדם, ראיתי איזה שינוי עצום זה עושה בחיים שלה. שמעתי ממנה תובנות מלהיבות שעלו לה בזכות התהליך, והרגשתי שאנשים צריכים לשמוע על זה ממנה.
אז זימנתי אותה לראיון בחדר הזום שלי.

בפוסט שלפניך יש חלקים מרכזיים מהשיחה. למטה יש הקלטה של השיחה המלאה, עם דברים מעניינים שירדו בעריכה.

מעיין בן דוד מלאת שמחה
מעיין בן דוד, אהובת לבי


מה התהליך שעשית?

התהליך שעשיתי הוא של התאמת הסביבה הפיזית שלי אלי ולחיים שאני רוצה לחיות. התחלתי להתבונן בכל אספקט בחיים שלי שבא לידי ביטוי דרך הדברים שאני מגדירה כשלי: חפצים, רהיטים, בגדים, מדיה דיגיטלית ועוד.כולל בדברים שלא מאוכסנים אצלי.

התחלתי עם זה לפני משהו כמו עשר שנים. רוב השנים זה היה במין גלים של להתנפל על דברים ולנסות לפנות אותם. בשנה וחצי האחרונות זה נכנס להילוך גבוה, מתוך זה ששמעתי על הספר של מארי קונדו (סוד הקסם היפני). עצם זה ששמעתי על העיקרון של להחזיק כל חפץ ביד, ולהרגיש אם הוא מעורר בך שמחה או לא – נתן לי תנופה מדהימה. בפעם הראשונה לא יכולתי להתמודד עם זה בכלל. הרגשתי שפשוט שום דבר לא מעורר בי שמחה. בסופו של דבר, כשכבר הייתי יותר בשלה לתהליך, זה עבד.

יצאו מהבית שלי שבוע אחרי שבוע שקים ומזוודות וארגזים, ופשוט לא האמנתי איפה היו כל הדברים האלה. לא הבנתי איך זה ממשיך וממשיך וממשיך. היו לי שיחות עם עצמי של "מה יש לך, את אובססיבית, זה בחיים לא ייגמר. ואני יודעת, אחרי שאת תסיימי את החפצים את תעברי לקלסרים, ואז משם למחשב, ואז שם את תתחילי לדייק את הטקסטים עצמם – ואת בחיים לא תצאי מזה”. זה פחד ממשי שהיה לי.

לשמחתי הרבה, הדרייב שהיה לי לעשות את זה היה יותר חזק מהפחד. ובזכות זה שהמשכתי, היום אני יכולה להגיד שכן יש לזה סוף. באיזושהי רמה זה ממשיך, אבל זה כבר חלק מהחיים, זה כבר חלק מניקיון בריא של החיים. זה כבר לא כמו לנקות מחלה. אני מרגישה כאילו יצאתי ממחלה. המחלה שלי היתה פחד. פחד לבחור. פחד להגיד את האמת על מי שאני.

למה בכלל התחלת את התהליך?

הרגשתי שאני חנוקה, ושאני לא חיה את החיים שאני רוצה לחיות. הרגשתי עמוסה בחפצים ובדברים, ושאני בכלל לא מצליחה לראות את המוצא מזה. פשוט הרגשתי פיזית כאילו הבית סוגר עלי, החפצים שלי סוגרים עלי, המחשבות שלי סוגרות עלי.

אני ממש זוכרת את התחושה שדמיינתי – משהו שהוא הרבה יותר אוורירי, ושיש לי מקום בו לחיים של ידעתי שאני רוצה מרחב, קלות, ידעתי שאני רוצה להתעסק יותר במוסיקה, ידעתי שאני רוצה לזוז יותר ולהיות יותר בטבע, ושאני רוצה ללמוד מלא דברים.

רצפת פרקט ועציץ ומזרון יוגה_חדר שעבר הסבה ממחסן לקלינקה
חדר בבית של מעיין ששימש כמחסן, ובזכות התהליך הוסב לסטודיו וקליניקה


ומה קרה בזכות התהליך?

אני במקום אחר לגמרי. זה לא שאין לי עניינים עכשיו. יש לי קשיים ושאלות, אבל כל מה שהעיק עלי אז – לא מעיק עלי יותר. בכלל. אני גם חד משמעית רואה איך אני פחות זמן במייל. לוקח לי פחות זמן להגיב על דברים. כי המוח שלי נקי. אני נכנסת למייל, מגיבה, הכל קל ומהיר.

מארי קונדו פחות מדברת על החלק של המידע הדיגיטלי. ואני רוצה להגיד שהערך של ההתמודדות עם זה הוא מאוד מאוד גדול. חוויתי שם שחרור תודעתי ורגשי שלא חוויתי בשום דרך אחרת לאורך השנים.

תוך כדי התהליך של השנה וחצי המופרעות האלה, התחלתי פתאום להגיע לכל מיני דברים ששנים רציתי, בלי מאמץ. פתאום התחלתי לרקוד יותר בבית, ולעשות יותר דברים עם הבת שלי. התחלתי ללמוד ערבית, סינית, וכל מיני דברים שרציתי וש-למי היה זמן לזה? פתאום התפנה לזה מקום מבפנים, וזה התחיל לקרות.

לעשות את התהליך הזה לא אומר שאת עכשיו עשרים שעות ביממה יושבת וממיינת חפצים או שאת לא עושה את זה בכלל. אני עשיתי את זה באינטנסיביות משתי סיבות: קודם כל כי ככה אני עושה דברים. לטוב ולפחות טוב. אני מתנפלת על דברים. אבל ממש לא חייבים לעשות את זה ככה. הסיבה השנייה היא שהיה לי דרייב מטורף לזה ולא רציתי לעצור אותו. זה היה לי נעים. פשוט קמתי בבוקר, והרגשתי שהדבר הכי מרגש שיכול לקרות היום זה חמש שקיות ענקיות שאני אוציא מהבית.

הרגשתי שאני נהיית בנאדם חדש עם כל צעד. זה משהו שחשוב לי להגיד: הרווח של זה הוא לא בנקודת הסיום. הוא כל הזמן. יש מיליון נקודות סיום ובכל נקודת סיום זה כאילו קיבלת עוד שק של אנרגיה לרשותך ותעשי איתו עכשיו מה שמתאים לך.

מעיין בתוך הקלינקה / סטודיו


למה, מתי ולמי כדאי לעשות את התהליך הזה?

זה תהליך עמוק של ניקוי חיצוני ופנימי. זה תהליך של ריפוי. וזה לא מתאים לכל אדם, וגם לא בכל זמן. כמו שיש אנשים שיודעים שעכשיו הגיע הזמן לשנות את התזונה, ושזה יביא כל מיני תופעות של ניקוי ושינוי של החיים – ויש זמנים שזה לא מתאים.

אני חושבת שהוא יכול להתאים לאנשים שמאוד רוצים לעשות שינוי משמעותי בחיים שלהם. לאו דווקא שינוי בסביבת עבודה או בסביבת המגורים. זה יכול להיות פשוט הרגשה שכבר נמאס לך ממה שנהיית, ושאת פשוט רוצה לעבור לשלב הבא שלך כאדם; שיש לך חלומות לא ממומשים, תחומי עניין אחרים ממה שהיו לך לפני עשר שנים, פנטזיות לנסות כל מיני דברים; שיש לך רצון לגלות את עצמך בדרכים חדשות.

זו דרך מדהימה לעשות את זה, והיא הרבה יותר קלה בעיניי מאשר הרבה תהליכים אחרים שעשיתי לאורך השנים. זה כמו לקבל המון סשנים טיפוליים בלי לשלם עליהם כסף, ובלי לצאת מהבית : ) האפקט של זה הוא כל כך מיידי. כי הדברים שאספנו סביבנו, חפצים, מיילים וקבצים – הם השתקפות של מה שלפחות פעם רצינו להיות, ושפעם בחרנו להקיף את עצמנו בו. אבל אנחנו משתנים. ויכול להיות שהדברים שאספנו לא משרתים את מה שאנחנו רוצים לחיות היום, ואולי אפילו מפריעים לזה.

בתהליך הזה ממש הרגשתי שחפצים מחזיקים אנרגיה בשבילנו. זו אנרגיה כל כך אמיתית ופיזית לחלוטין שמוחזקת שם, וברגע שאת עומדת מול חפץ, ואת עושה שם איזושהי בחירה – זה משחרר כמות מטורפת של אנרגיה שמתפנה לחיים שאת רוצה לחיות עכשיו.

מעיין בן דוד בריקוד ותנועה בטבע


איך התהליך עזר לך לחיות את החיים שאת רוצה?


* להבחין בין מה שנדמה לי שאני רוצה לבין מה שאני באמת רוצה

יש מונח שמישהי מהעולם של מינימליזם מדברת עליו: The Fantasy Self. זו הדמות שאנחנו היינו רוצים להיות, אבל אנחנו לא באמת.

יש הרבה דברים שאנחנו רוצים ואנחנו עוד לא, וזה חלק מהדרך שלנו, אבל יש הבדל בין:

  1. לרצות משהו ולחתור אליו, כשזה באמת עושה לך טוב, ואת מתקדמת לשם ונהיית הדבר הזה.

2. שיש לך איזו פנטזיה על עצמך ואת לא באמת-באמת נחושה, מוכנה, בשלה, מחוברת לזה עכשיו. זה לא באמת ממלא אותך באנרגיה. זה יותר מין משהו שאת חושבת שאת צריכה.

באופציה השניה את ממשיכה לתחזק את הדבר הזה על ידי חפצים, ספרים, בגדים, קבצים, מיילים, הזדמנויות שאת שוקלת. אני אלופת הדבר הזה. ויש שם מלכודת. המלכודת היא שיש איזשהו פריט שעומד מולנו, וזה יכול להיות ספר או בגד או קורס שמישהו מציע לך, ואת מסתכלת על הדבר הזה ואת אומרת לעצמך: "זה יהיה טוב שאני אעשה את זה".

ויש הבדל בין: "זה יהיה טוב שאני אעשה את זה", לבין: "אני הולכת לעשות את זה! אני רוצה לעשות את זה!" זה הבדל של שמיים וארץ. אחד מהם ייתן לך מלא אנרגיה ויקדם אותך לשלב הבא של חייך. והשני ישאב לך אנרגיה ויגרום לך להרגיש לא מספיק טובה.


* לבחור באמת

כל התהליך הזה מבחינתי הוא תהליך של התבוננות ובחירה. והרבה מהבחירות האלה לא צריכות להיות ברורות ונכונות למישהו שמסתכל עלינו מהצד. הבחירות האלה צריכות להיות מדויקות לאיך שאת רוצה לחיות. גיליתי בתהליך הזה שלא רק שאין צורך להצדיק אותן בפני מישהו מבחוץ, אלא שאני גם לא צריכה להצדיק אותן לעצמי. שלפעמים יש דברים שנהיה לי ברור – זה צריך להישאר או זה צריך ללכת, ואני פשוט סומכת על זה.

להסכים לבחור זה חופש. כי אם אנחנו לא בוחרים, אנחנו לא בחופש. אם אנחנו הולכים עם האוטומטים שלנו או נותנים לאחרים לבחור בשבילנו – אנחנו לא בחופש.

יש כאן בור שאפשר ליפול בו: לזהות את זה שאנחנו נותנים לאחרים לבחור עבורנו זה יחסית קל. אני חושבת שיותר קשה לזהות את זה שמי שאת היית פעם בוחרת בשביל מי שאת היום; שמי שהיית עשתה בחירות שאז הן היו נכונות, אבל היום כבר לא מתאימות.

זה מבלבל בגלל שזה עדיין "אני”. יש לי פחות או יותר את אותו גוף, אותו שם, אולי אפילו אותו טייטל מקצועי, אותם אנשים פחות או יותר בחיים. אז הבחירות שעשיתי פעם והדברים שיש לי – הם שלי. אני אמורה להרגיש איתם טוב. אז מה אני עושה אם אני לא מרגישה איתם טוב?

 

מעיין בן דוד בתחילת דרכה כרקדנית
מהארכיון שלי: תמונה של מעיין מהתקופה שרק הכרנו, לפני כ-15 שנה


לשחרר את הפחד העמוק

לפי דעתי אחת הסיבות העיקריות שאנחנו שומרים דברים שלא באמת משרתים את החיים שאנחנו רוצים לחיות, ונענים להזדמנויות שלא באמת תואמות את מה שאפשרי לנו כרגע מבחינת האנרגיה שלנו – זה הפחד. והפחד הוא: "אם אני אגיד לזה לא, מה יישאר? אם אני אפרד מכל הדברים הטובים האלה, מה יישאר?"

במשך רוב החיים שלי הייתי אומרת כן לכל כך הרבה דברים שלא באמת הייתה לי אנרגיה אליהם, ושלא הייתי צריכה להגיד להם כן. ועכשיו אני מבינה כמה פחד היה שם. יש את הפחד שאם אני אגיד לא לזה ולא לזה ולא לזה – אולי לא יישאר לי כלום? אם אני אגיד לא לכל הרעיונות שעולים לי – אולי אני אגלה שאני בנאדם שאין לו תשוקה לשום דבר? אולי אני אגלה שאני לא רוצה לעשות כלום בעולם? ושאני בעצם אדם דכאוני שלא רוצה לחיות?

הפחד הזה הוא הכי לגיטימי בעולם והכי מובן וטבעי, ואני רוצה להגיד שיש חיים אחריו. וזה גם לא קפיצת בנג’י. זה יותר כמו לטפס על הר וכל פעם לעשות צעד אחד, ועוד צעד אחד. כל מה שצריך לעשות זה רק את הצעד הבא. וברגע שהצלחת לעשות אותו – תעשי את הצעד שאחריו בזמן שמתאים לך. ברגע שמצליחים לעשות איזושהי כברת דרך עם הדבר הזה – יש שם חיים ברמה שלא יכולתי לדמיין אותה לפני. לא יכולתי להבין או להרגיש לפני זה את איך שאני מרגישה עכשיו.

אנחנו מדברות פה על חפצים, אבל זה אותו הדבר לגבי שינוי קריירה ועם בני זוג. בחרתי בגיל עשרים להיות צלמת, וזה היה התשוקה שלי, אבל חמש שנים אחרי זה כבר לא מרגש אותי. "האם אני לא בסדר שאני כל פעם מחליפה עבודות?". להרבה אנשים יש את הפחד ש–"מה, לא יהיה לזה סוף אף פעם? אני אף פעם לא אתמיד במשהו?".

בגלל זה אני חושבת שזה כל כך גאוני לעשות את התהליך הזה דרך החפצים שלנו. זה כל הזמן מחזיר לנו עוד חתיכות של עצמנו. כל חפץ שמחזיק לך משהו שהוא כבר לא רלוונטי ואת שולחת אותו לחיים החדשים שלו – את גם שולחת את עצמך לחיים החדשים שלך! ואת עושה את זה כל פעם בצעדים שהם לא באמת מסוכנים.

למשל, אנחנו מרגישים מבפנים כאילו זה מסוכן לשחרר ספר שפעם התלהבנו ממנו ומעולם לא קראנו. אבל זו סכנה של שמונים שקל. בואי נשים את זה בפרופורציות. היו ספרים שנראו לי מדהימים. אבל בכל פעם שראיתי אותם הרגשתי אשמה, כי אף פעם לא באמת רציתי לקרוא אותם.

בשביל שאהיה מסוגלת לשחרר אותם, הייתי צריכה לעשות עם עצמי הסכם של: "מעיין, זה בסדר. אם בעוד כמה חודשים או שנים תרצי מחדש את הספר הזה, אני מרשה לך להשקיע בו את הכסף ולקנות אותו שוב. וזו תהיה בחירה אמיתית ולא בחירה מתוך פחד ממה יקרה אם תתחרטי על זה". הסכנה להתחרט על זה שנפרדת ממשהו היא לא כל כך גדולה. את רוב הדברים אפשר לשחזר אם רוצים. ומותר לטעות!

נגעת פה בנקודה. אצלי לפחות, בבסיס הקושי להחליט נמצא הפחד לטעות. וזה כל כך משחרר להבין שמותר לטעות. זה לא כל כך נורא. ועדיף להחליט ולהתקדם מאשר לא לטעות ולהשאר תקועה במקום.

אני מרגישה שזה מפחיד בגלל שיש בזה נקיטת עמדה. בכל בחירה שמוציאה אותנו ממה שכבר עשינו עד היום, מהסטטוס קוו האישי והחברתי – יש נקיטת עמדה. ויש בזה משהו מפחיד. אני יכולה לגמרי להזדהות ולהבין את זה. וזה כל כך מתגמל להעז.

נגיד שאנחנו עושים בחירה, ואחר כך מגלים שזו הייתה טעות. אז יופי. עכשיו למדת שתחושה שהייתה לך או מחשבה שהייתה לך הובילה אותך בכיוון לא מדויק. ורק ככה את תלמדי. אין דרך אחרת חוץ מפשוט ללמוד איך התחושות הפנימיות האלה מובילות אותנו והתוצאה שזה מביא לנו.

ומאוד יכול לעזור פשוט להוציא מהמשוואה את הניסיון לקבל החלטה נכונה, ולכוון את השאלות לרצון. העניין הוא לא הבחירה הנכונה, אלא הבחירה שתפנה לך יותר אנרגיה להיות מי שאת עכשיו.

מעיין בן דוד רוקדת בטבע


להחליט יותר בקלות

הרבה אמון נבנה מזה שאת רואה שאת מפנה דברים, ואת רואה שדווקא יש לך יותר; יש לך יותר זמן, יש לך יותר אנרגיה, יש לך יותר פניות לכל דבר, את נהנית יותר מכל דבר. הדברים מטופלים יותר בקלות.

קבלת ההחלטות ממש נהיית יותר קלה. גם כשמגיעה אלינו הזדמנות מבחוץ, וגם כשעולה רעיון מבפנים. את ואני אלופות-הלייצר-5,000-רעיונות-בשנייה, וזה לא קל. כי הרבה רעיונות הם טובים, והרבה קורסים שמציעים לנו הם טובים, והרבה הזדמנויות הן טובות.

אז איך באמת מחליטים בין כל שפע ההיצע?

אני יכולה להגיד שבשבילי הגוף הוא הסמן הכי מיידי, ובאיזושהי רמה הכי פשוט לעבוד איתו. יש כל מיני דרכים, אבל אחת הדרכים היא פשוט להסתכל על הדבר הזה, ולהתבונן מה זה עושה לי בגוף.

נגיד שקפץ לי משהו בפייסבוק על איזה קורס – אני מסתכלת, ואז ישר קורים לי כמה דברים בראש: אחד מהם זה "כן, כן, את צריכה לעשות את זה, זה רעיון טוב, את צריכה עכשיו ללמוד עוד שיווק בפייסבוק, ולמה שלא תלכי ללמוד עוד משהו על מיניות האישה? תראי אותך!”

ואז אני מסתכלת שניה על הדברים האלה, ואומרת: "רגע. מה זה עושה לי עכשיו בגוף? זה נעים לי?". וברוב המקרים אני רואה שהתשובה היא לא. ודבר שממש חשוב להגיד הוא: התשובה לא צריכה להיות הגיונית. גם אם החלטת שעכשיו את רוצה להתפתח בעניין של הקידום העסקי שלך בפייסבוק, או גם אם החלטת שאת רוצה להתחבר למיניות הנשית שלך ואת רואה הזדמנות שקופצת לך – אם זה לא עושה לך נעים בגוף – אז התשובה לזה היא לא. פשוט לא.

הרבה פעמים נראה לנו שאין אופציות אחרות, אז "לא נורא שזה לא מרגיש לנו נכון, כי זה מה שחיפשנו". וכשאנחנו מעזות להגיד את ה'לא', אז הרבה פעמים מגיעה הזדמנות שהיא יותר מדויקת. זה ממש לסמוך על זה שאם משהו לא מדויק לנו, יבוא משהו אחר.

יכול להיות שתגיע הזדמנות שהיא בצורה דומה שתהיה לי יותר מדויקת, וגם יכול להיות שפשוט אני אגלה שכל הדבר הזה היה לי מיותר; שמצאתי תשובה למשהו מבפנים, דיברתי עם חברה והעניין הזה נפתר, או שפשוט החלטתי שאני לא הולכת להתעסק בזה עכשיו.

מארי קונדו שואלת "האם הדבר הזה מסב לי אושר". מה את שואלת?

קודם כל, האם ברמה הכי בסיסית: האם זה עושה לי בגוף התרגשות של משהו שחיכיתי לו ואני רוצה אותו והוא נעים לי; אם יש לי הרגשה שהגוף שלי מבקש ללכת לשם. או – שאני מרגישה שבתוך תוכי, בלב ליבי, בסתר הסתרים – זה מעיק עלי קצת. יכול להיות גם שזה מעיק עלי בגלל העיתוי. יכול להיות שזה לא שהבנאדם לא מתאים. אני חושבת שהרבה דברים קשורים לעיתוי ולכמה דברים יש לנו בחיים באופן כללי.

את שומרת לעצמך לינקים לקורסים שאולי תרצי לחזור אליהם בהמשך?

היום אני כבר לא כל כך שומרת. זה לא ייאמן כמה דברים הייתי שומרת פעם. הזדמנויות ודוגמאות לדברים. היום אני לא כל כך מרגישה צורך לשמור. אבל אם יש משהו, אני שומרת בTickler Files (מונח משיטת GTD, וחוזרת לזה אחרי כמה זמן. אבל אני לא מעמיסה שם. הרבה דברים כבר נהיים לא רלוונטיים. במיוחד בעולם של היום – שהאינטרנט כל כך מלא בדברים, והזדמנויות רק הולכות ומשתפרות.

אני חושבת שלא צריך לפחד מזה שלא תהיה עוד הזדמנות טובה. להיפך – דווקא להאמין שיהיו הזדמנויות יותר ויותר טובות. נגיד שמישהו מציע עכשיו קורס ממש בזול, אם זה לא באמת משהו שאת ממש משתוקקת אליו עכשיו – עזבי אותך. תהיה הזדמנות עוד יותר טובה. הוא יחזור אחר כך עוד יותר מנוסה. או שיהיה תלמיד שלו שייתן לך את זה עם כל הידע יותר בזול.

מעיין והבת שלה, שמגיל שנתיים כבר מפנה חפצים שהיא לא רוצה
מעיין והבת שלה, שמגיל שנתיים כבר מפנה חפצים שהיא לא רוצה


טיפים שיכולים לעזור בתהליך

1. להבין בשביל מה

 אנחנו מפנים מקום, מוציאים דברים לא רלוונטיים, מעיקים ומכבידים. אבל בשביל מה אנחנו מפנים את המקום? מה אתם רוצים שייכנס? איזו תחושה אתם רוצים להכניס לחיים שלכם?

2. להתחיל מהקל

מהניסיון שלי, ההתמודדות עם המידע הדיגיטלי היא הדבר הכי מאתגר. כל כך קל לאגור שם, כי הדברים לא תופסים נפח פיזי. אז כדאי להתחיל בדברים הפיזיים, בחפצים. לחוות את השחרור, את תחושת הקלות והפוקוס שזה יכול לתת, ולגשת למדיה הדיגיטלית כשאנחנו כבר יותר מנוסים ומיומנים בתהליך. זה פשוט ילך יותר בקלות.  

3. להיעזר בקסם היפני

אני ממליצה על הספר של מארי קונדו – סוד הקסם היפני. היא בונה את התהליך בצורה מאוד חכמה: מתחילים מחפצים שהם פחות טעונים רגשית, ואז לאט לאט מתקדמים לקראת הדברים שהכי קשה להיפרד מהם.

אפשר אפילו לחפש בגוגל – יש כתבות שממש עוברות דרך הסדר של הקטגוריות. הן מספיקות בשביל להתחיל. פשוט הספר בעיני מעביר איזשהו תהליך רגשי שהוא ממש מחזק.

4. להרגיע

חשוב לי להגיד: לא צריך להפרד מכל דבר. אין פה איזו אג’נדה שצריך להפוך לנזיר עם מימייה וכוס קמח. המטרה היא לא לזרוק כמה שיותר דברים, אלא להיפרד מכל מה שלא משרת את החיים שהיית רוצה לחיות עכשיו.

5. להסתכל על התמונה הגדולה

מומלץ לרכז את כל הפריטים מקטגוריה אחת ורק אז לעבור עליה. אם התחלתם לטפל בבגדים – אז לרכז את כל הבגדים מכל קצוות תבל, להוציא אותם מהארון ומכל החדרים למקום אחד, למיין לפי סוג (גרביים, חולצות וכו') – ורק אז לעבור עליהם. לא לעבור על מדף אחד של בגדים, ואז עוד מדף של בגדים. נורא קשה לקבל החלטות לגבי דברים כשלא רואים את התמונה הגדולה.

6. צעד צעד

החלטה אחת בכל פעם. זה לא עכשיו אני צריכה לפנות את כל הארון, אלא זה עכשיו אני בוחרת את השמלה האדומה ומחליטה מה לעשות איתה.

7. להמשיך בקלות

מה שקל להחליט לגביו – מחליטים עכשיו. לפעמים אנחנו מוצאים איזה פריט שאנחנו לא יודעים מה לעשות לגביו, ואז אנחנו פשוט עוזבים את הכל. אז לא צריך לעשות את זה. אני עושה ערימה של דברים שאני צריכה לחשוב עליהם עוד פעם. את הערימה הזו אני משאירה לסוף הסשן, או לסשן הבא. ככה נותנים לתהליך לרוץ מהר, ובסוף מתמודדים עם הערימה הזו.

8. להיות נחמד/ה לעצמך

היו לי מלא רגעים שפשוט לא הבנתי את הגעתי למצב הזה. "איך זה קרה? איך אספתי את הכמות הזו של הדברים?" אז לקחת אוויר, ולהגיד לעצמכם כל הכבוד על זה שאתם עומדים מול הדבר הזה. כי זה הכי קל בעולם לאגור דברים ולא לשים לב לזה. כולם עושים את זה. היוצא דופן זה לעצור ולהתחיל לטפל בדברים ולעשות בחירות שהם נכונות למי שאתם היום.

9. לשמור את זה לעצמך ולאנשים תומכים

לא לדבר על זה עם אנשים שאתם לא בטוחים ב-100% שהם הולכים לתמוך בזה. זה שלב מאוד עדין. ובאופן כללי אני חושבת ככה לגבי תהליכים שהם ראשוניים. גם מישהו שרוצה להקים עסק – בשלבים הראשונים לא מדברים על זה עם אנשים שלא תומכים. זה פשוט יוציא לכם את הרוח מהמפרשים.

10. להסביר למי שגר איתך

זה מאוד טבעי שאנשים שגרים אתכם בבית יירצו להבין. אז אפשר פשוט להסביר בשיא הכנות: אני מרגישה שיש לי יותר מדי ג'אנק, יותר מדי עומס, אני רוצה לבחור. ואם יש ילדים בבית – זה שיעור מדהים בשבילם. הילדה שלי עכשיו בת שלוש. מגיל שנתיים היא עושה מיונים לחפצים שלה.

11. ולא לגעת בחפצים שלהם

זה קריטי להצלחת התהליך: לא לגעת בחפצים של מי שגר אתכם בבית. אין לנו שום זכות על החפצים שלא שייכים לנו. אני אומרת את זה בתור אחת שהייתה זוועתית בקטע הזה. כל הזמן הייתי צריכה להחזיר את עצמי לעצמי ולהגיד: "את אפילו לא מדברת עם עצמך או כותבת ביומן על הדברים שלו עד שסיימת באמת לטפל בדברים שלך”. זה פשוט כל פעם נתן לי עוד "בוסט" לתהליך שלי.

12. לחזור לעצמך

גיליתי שברגע שמתחילים להתעסק בדברים של מישהו אחר, בדרך כלל זה קורה כשמשהו בתהליך שלנו נתקע. זה כמו דגל. אז ברגע שעלה הדחף לטפל בדברים של מישהו אחר – זה מעולה. זה סימן שאפשר עכשיו להפנות את המראה בחזרה אלי ולראות איפה נתקעתי.

13. להשאיר את החפצים המשותפים לסוף

עשיתי עם עצמי הסכם שאם אני מטפלת בחפצים ובמידע שהם "רק של מעיין" – דיינו. ומה שקרה זה שפשוט השתנה משהו בבית, והשתנה משהו בינינו. ואז כשהגענו לכלי אוכל ולסדינים, זה פשוט היה ממש קל. וזה קרה כי הסכמתי לקחת אחריות על הדברים שלי, והסכמתי לכבד את זה שיש פה עוד בנאדם עם רצונות משלו, ושהדברים המשותפים שלנו הם עולם אחר מאשר החפצים שלי.

רוצה עוד?

בראיון המוקלט יש עוד טיפים מועילים על:

  • איך לפנות את המיילים והמידע הדיגיטלי.
  • איך לבחור מבין כל הרעיונות והפרויקטים שאנחנו רוצים לעשות. במיוחד לאנשי "גם וגם" מולטי-פוטנציאליים!
  • איך מתמודדים עם אגרנות של בן הזוג, ואיך עושים את התהליך כשבן הזוג לא שותף לו.
  • איך הילדה שלה מחליטה אילו חפצים לשמור, ומה קורה אם היא פתאום מחפשת צעצוע שזרקה.
  • איך להתמודד עם הפער בין כל מה שאנחנו רוצים לאיפה שאנחנו היום.

וכמובן, יש בו האנרגיות של מעיין, שאין תחליף להן 🙂


רוצה ליצור קשר עם מעיין?

אפשר לשאול שאלות שאלות פה בתוגבות. מעיין תענה, וככה גם אנשים אחרים יוכלו להינות מזה 🙂

אפשר גם ליצור קשר באופן אישי עם מעיין במייל: maayandance@gmail.com
או להיות איתה בקשר בפייסבוק: מעיין בן דוד.

והכי שווה: כדאי להצטרף לערוץ היוטיוב החדש שלה.


אהבת את הראיון?

נשמח לשמוע ממך בתגובות מה לקחת ממנו, ואיזה טיפ הכי דיבר אליך.

ואם בא לך לקרוא עוד ראיונות השראה ועוד תכנים על איך ליצור את החיים שבאמת רוצים – כדאי להירשם לעדכונים מהבלוג בטופס למטה.

פוסטים קשורים שאולי יעניינו אותך

רוצה אוויר להגשמה?

מכאן מצטרפים לניוזלטר ומקבלים עדכונים על תכנים חדשים ואירועים.

מכאן משתפים כדי שיגיע למי שצריך לקרוא את זה: