לפני חצי שנה היה לי מפגש עם בעל 'סמכות' שיכול היה ממש לערער אותי. היתה בשיחה אמירה כביכול רגילה על זוגיות ואמהות – מהסוג שהרבה נשים נתקלות בו, ושיכולה להיות מאוד מטלטלת.
אבל השיחה הזו היא רק דוגמה. כולנו נתקלים ביומיום באנשים שמנסים להשליט עלינו תפיסות עולם שלא נכונות לנו – ובתוך זה קשה להקשיב לעצמנו ולדבוק באני מאמין שלנו.
סיפרתי בפייסבוק על המפגש הזה, והפוסט קיבל המון תגובות מזדהות, אז אני משתפת אותו גם כאן.
מה שחשוב בסיפור הוא לא רק נושא הזוגיות והאלהורות שעלה בו, אלא גם ההתייחסות למהות מול צורה, ללגיטימציה פנימית, ולשאלה: איך אפשר להפסיק להילחם או לברוח כשמישהו חושב אחרת מאיתנו.
הנה הפוסט כפי שכתבתי במקור:
"מה את בוחרת: בן זוג שרוצה להישאר בארץ, או בן זוג שרוצה לעבור כל כמה חודשים בין מקום למקום?".
אני: אבל למה רק 2 אפשרויות? יש כל כך הרבה אופציות. ובכלל, אני מעדיפה להתחבר למהות של מה שאני רוצה ולא לקבע את זה מראש לצורה מסוימת. הרי יש כל כך הרבה צורות בהן זה יכול להגיע.
"עזבי מהויות! דבר איתי קונקרטית! אין עוד אפשרויות – אלו האפשרויות. מה את מעדיפה?!"
"את מסכימה איתי שזוגיות צריכה מקום קבוע וילדים?"
אני: לא. 
אני לא רוצה ילדים, וכשגרתי בקופנגן היה לי בן זוג שגם לא רצה.
"אבל איפה הוא? הוא כבר לא בחיים שלך".
[אני בראש: מה הקשר? ולמה אתה מתעלם מכל ראייה שאני מביאה לך לכך שיש הרבה אפשרויות ודרכים להיות בזוגיות? ומה? חסר היום גברים גרושים או גברים אלהורים? שלא לדבר על גברים שרוצים לעשות רילוקיישן או כבר גרים בחו"ל?]
השיחה הזו התנהלה השבוע עם מטפל.
הוא מטפל במגע, והוא זיהה אנרגטית דרך הגוף שאני במסע של חיבור לאדמה. נכנסנו לזה כי שאלתי אותו מה הוא מתכוון כשהוא מדבר על להסכים לאדמה.
לתומי חשבתי שנדבר על איכויות מהותיות – כמו להתמיד, להסכים למסגרת ולגבולות, להיות בחיבור לאנשים. נו, כל הדברים שהציפור החופשיה שבי מתאמנת עליהם בחודשים האחרונים – מאז שהבנתי שרוב חיי התנגדתי לקרקע.
לא ציפיתי שדווקא עם בחור צעיר אתקל באדמה כל כך נוקשה ותבניתית.
פעם שיחות כאלו היו גורמות לי להתעצבן, להתנגד, להילחם. ואז לברוח. הייתי מרגישה כאילו מנסים להכניס אותי לכלוב, או לפחות לקצוץ לי את הכנפיים. וגם עצם זה שלא היו מבינים אותי היה מרגיש לי כמו סכנת חיים.
אבל בשיחה הזו נשארתי רגועה.
הקשבתי לו (מה שפעם לא הייתי עושה). ואז הבנתי שאין לי מה להמשיך את השיחה, וביקשתי שנחזור לעבודה עם הגוף.
לא ניסיתי לשכנע אותו, לא היה חשוב לי שיראה אותי ויבין אותי. וזה לא טלטל לי את היום.
היום אני מבינה שפעם, בגלל שהאמון שלי היה כל כך מעורער, הייתי נכנסת למצב הישרדותי. הרגשתי שאני צריכה להגן על עצמי ועל החופש שלי, כי לא היה ביטחון ביכולת שלי לשמור על החופש המחשבתי שלי.
יצאתי מהשיחה איתו וחשבתי שאיזה מזל שאני כל כך איתנה באמונה שלי שזוגיות יכולה להגיע בכל מקום ובכל מיני קונסטלציות. חשבתי על כאלו שגם ככה חוששות שלא ימצאו זוגיות שמתאימה לרצונות שלהן, ושתגובות כאלו מבעל "סמכות" היו יכולות לרסק אותן.
ואז קלטתי כמה גדלתי בשנה האחרונה.
לפני שנה בדיוק עשיתי עם עצמי איזשהו תרגיל מכונן. כתבתי פה כבר שהוא עשה לי קפיצה קוונטית בביטחון ובאמון. אבל מה שבעצם היה בו – זה שהוא עזר לי לתת לעצמי לגיטימציה.
מאז – כמעט ונעלם הצורך שלי לקבל תוקף מבחוץ.
בזכות הלגיטימציה הפנימית שנוצרה לי, אני הרבה יותר מצליחה להתקרב לאנשים שחושבים אחרת ממני, יותר פתוחה לשמוע דעות של אחרים, ויותר מאפשרת לאנשים לעזור לי.
זו היתה השנה שבה היה לי חוסר יציבות הכי גדול שהיה לי בחיים, אבל בזכות הבטחון הפנימי שנוצר לי – הרגשתי הכי יציבה מאי פעם.
והזוגיות? אני יודעת שהיא תגיע בזמן הנכון , ותהיה הרחבה של הבית הפנימי שכבר יצרתי.
מה הפוסט הזה העלה בך?
אשמח לשמוע ממך בתגובות כאן או בפוסט המקורי.
