בחודשיים האחרונים שמרתי על בית מפנק עם בריכה בצפון. נסעתי לשם עם תיק אחד גדול. אבל בכל שבוע כשנסעתי למשפחה עם הרכב הצמוד שהגיע עם הבית, היה לי נוח להביא איתי עוד כמה חפצים. והופ, עזבתי עם פי 5 תיקים מאשר הגעתי איתם.
זה הזכיר לי את המסע שאני עוברת עם חפצים מאז שעזבתי את קופנגן לפני שנה וחצי.
אחרי חודש בסבלט זמני, הבנתי שאני בעצם במסע נוודות – בתהליך של לבנות בית פנימי יציב. יצא שבכל חודש גג הייתי צריכה לארוז את כל מטלטליי.
המעברים עצמם היו לי כיפים, וגם אהבתי להגיע ולהסתגל למקומות חדשים. אבל ההתעסקות באריזת החפצים בכל פעם העלתה בי גועל.
שמתם לב פעם שכל חפץ שיש לנו או סביבנו מצריך מאיתנו אנרגיה?
אבל האם חפצים זה דבר רע ואנחנו צריכים להימנע מהם?
אבל אם תשאלו את מיכל שמבינה שאדמה זה חשוב – אז חפצים גם יכולים לתרום לאיכות חיינו. לשמח אותנו. להפוך את החיים לנוחים ופשוטים יותר. לאפשר לנו לבטא ולממש את עצמנו. לשפר את הבריאות שלנו.
אז השאלה היא לא מה כמות החפצים הנכונה, או אילו חפצים צריך.
השאלה האמיתית
השאלה היא מה כמות החפצים שמשרתת את המטרות הנוכחיות שלנו, והאם החפצים יותר נותנים לנו אנרגיה או יותר לוקחים מאיתנו אנרגיה.
ואם נסתכל על עצמנו כשחקנים ראשיים בהצגה ועל החפצים כתפאורה על הבמה שלנו:
האם התפאורה בחיים שלנו תומכת ביכולת ההתנהלות שלנו על הבמה, או האם היא מכבידה עליו?
האם היא תורמת לעלילה או אולי בכלל לא קשורה אליה?
אשמח לשמוע את המחשבות שלך בתגובות.
